ובדיוק כשחשבנו שהיום נגמר
התחיל להתבהר
ויכולנו לצאת החוצה
לראות את הילדים
קופצים מעל השלוליות
רק אצלנו, היה שקט
נכתב בשורות צפופות
היינו נעלמים בעיקבות הישנות
והיום כמו נמשך
הגשם חדל פתאום
מאיפה השמיים באו
מתי הם נופלים
כול לילה אנו מחכים
כאשר הכוכבים, מכסים את מחציתם
ואת המחצית השנייה
אנחנו לא רואים
ובדיוק שאנחנו חושבים
שהכול ייעלם
נופל שם כוכב
סופר את מי שאין
ואנחנו יכולים להימלט בשקט
זה שלנו עכשיו
בדיוק כשמתחיל להתבהר
אנחנו יוצאים החוצה
רואים את הדלפקים נפתחים
ודלת החנות, מחכה
שניכנס דרכה
והגשם, מתי הוא ישוב
כבר היינו עייפים
כדי לחכות לו שוב
כמה אפשר להדוף את עצמנו
לפני שניפול בחזרה
ובינתיים בחלל הזה
במרווח שבין כאן לבין שם
אנחנו יכולים להחזיק ידיים
וליפול בחלל הזה
אולי גם לנו, מחכה שלולית קטנה בסוף הדרך
נקפוץ מעליה, נראה איך הזמן נע
בצד השני של העיקר
והילדים ימשיכו לשחק כאן
כאילו המחר עדיין רחוק מהם
כשנתעורר, נגלה
שאיש לא סגר אותנו שוב
חופשים מאמונה או רעיון
מביטים בעצמנו במראה,
אולי היינו ליצנים בקרקס של אחרים
הגשם בא, ניקה אותנו
עכשיו הוא פסק ואנחנו נקיים
היום יימשך קצת יותר מאתמול
אפשר לצאת החוצה, עד ששוב מישהו יעשה לזה סוף