והוויית מותה
מלאה אותה כשפע,
כפרי של מתיקות ואפלה
הייתה ספוגה את מיתתה הכבירה,
החדשה כל-כך, שעתה-זה התרחשה
עד כי הכל היה סתום לה, לא-מובן.
כנערה בבתוליה שוב הייתה,
לא נגיעה. וערוותה הייתה סגורה
כפרח רענן בשעות הערב.
ריינר מריה רילקה. "אורפאוס. אורידיקה. הרמס"
אורידיקה המותק כבר איננה רוצה הביתה,
וזיתים יתומים כבר נופלים על האדמה,
ומי שבא ולא שאל: "את באה איתי?"
כבר מתחמם ופושט את הגלימה.
מותק שלי, מותך עצם את פרח
נשיותך, אהבתך ובטנך.
מותק שלי, מדוע אינך מספרת,
כמה המוות יעיל בתור מחנך
לנשים שכבר שכחו את הניגון הפוליפוני
של החיים, האהבה, של מי שזוכר,
שרוכבות רק על סוסים שקופים מהאורווה של פרספוני,
ולפעמים על חד-קרן מסיפור אחר?
ובמקום אחר - אך אין זה חשוב כרגע -
נערה אחרת יולדת בן,
והאדמה רואה אותה מתקרבת,
ואותך - מתרחקת לתוך המלבן
השחור. (היכן? אומרים שבקימריה.)
הפייטן והאל שגונבים את הגבול.
בתולי המוות שלך, ובתולי הלידה של מריה -
מחבקים את האדמה, כמו פרח כפול.
מותק שלי, ומה אם היה לך ילד?
הגם אז, יקירה, היית שואלת "מי?"
מותק שלי, נכון שהיית מוחלת
למי שירד בייאוש תהומי
במדרגות החירום? נכון שהיית כמוה,
והייתה מתהפכת כל הפייטה?
וכל האלים היו באים לשמוע
קונצ'רטו לנבל ובני-תמותה.
קימריה - בפי היוונים, החלק המזרחי של חצי האי קרים. שם, על
פי אחת הגרסאות, הייתה הכניסה לממלכת המתים.
היית שואלת "מי?" - שייך לשיר המצוטט של רילקה, לא לשיר
הידוע
של לאה גולדברג: זוהי תגובתה של אורידיקה כאשר הרמס מבשר לה
שאורפאוס הסתובב. אולי מישהו יודע האם השיר של גולדברג
("לתמונת אמא") רומז לאותו מקור? |