|
רגליי שוקעות בחול רטוב,
ריח של אצות ומלח,
הרוח נוגסת בפני.
שמלתי הרטובה
דבוקה לגופי השקוף,
ואתה
כל כך חסר שם
בשלמות השבורה
הזרה
ואני נחנקת מסודותי
מתמלאת בצל גווע
מרימה את הירוק בעיני
אל הכחול האינסופי
השבור פסי לבן
צועקת לך.
אתה לא שומע.
ואני פה
לבושה בהינומת שלגים
בלה
מלוכלכת
עיפה מהמתנה חשוכת מרפא
לפנים שלא ראיתי מעולם
לגוף שלא הרחתי
ואולי לא קיים.
צבתות האור
טורדות את עיני
זהירה בגעגועי
צופה בחמדנות בגשם
מנסה ללטף את המים באבן
מגיעה לשיא הטבע
ורק אז
מבינה
שרק בעת מחסור אהבה מוחלט
יודעים אהבת אמת
מה היא
? |
|
|
רגע, תסבירו לי,
מאיפה אתם כל כך
בטוחים שמי
שמאשר את
הסלוגנים הוא
גבר? אולי הוא
אישה, כמו
בדוגמה? אולי
היא נעלבת מזה?
אני אומר
שמעכשיו צריך
להגיד "זו
שמאשרת את
הסלוגנים", ואף
אחד לא ישנה את
דעתי!
מתוך הסרט
"סלוגמה" בבימוי
רמבו 2 |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.