עכשיו בפנים,
כואב הלב,
רוצה לצעוק,
רוצה כאב.

והסכין אותו שומעת,
מתרוממת ושוקעת,
במין רצון כזה דחוף,
להקל על כל הגוף.

היא מתחילה ביד,
חתך אחד,
ועוד אחד, ועוד ועוד,
וכבר יש הרבה מאוד.

וגם דם יש לא מעט,
אדום סמיך, נוזל לאט,
והסכין רוקדת, מקפצת,
וחותכת וקוצצת.

וכך מנצח הלב,
על ריקוד הסכין הכואב,
הדמעות דואגות למוסיקת רקע,
לא מפסיקות אפילו לרגע,
ועל הבמה, הזוג שאיננו נפרד,
רוקדים בלי הפסק הסכין והיד.