ישבתי ועליך הסתכלתי,
על החיוך שכבר לא הכרתי,
ועל כל המילים שלא שמעתי.

ניסיתי וניסיתי,
לראות שוב את מה שהיה,
את מה שבינינו חלקנו,
ועד כמה שניסיתי, לא הצלחתי.

המשכתי לראות פרצוף בלתי מוכר,
שלי כבר כלום לא אמר,
המשכתי לשמוע את אותם מילים סתומות,
שכנראה אף פעם לא באמת הבנתי.

והמשכתי, המשכתי לא לראות,
עד כמה אני באמת עיוורת,
לכמה שאת מוסיפה לחיי,
וכמה שאת חשובה לי.

חיי הם ריקים בלעדייך,
חסרי משמעות,
אך אני אמשיך להיות עיוורת,
ולעולם לא אדע,
לעולם לא אדע עד כמה את משנה.