כבדה
תמיד הרגשת ככה הרי.
תמיד היית האחרונה לחייך...האחרונה למצוא את האור הזה שהבטיחו
לנו שנראה...ההוא שבקצה המנהרה. רק שאף פעם אמא לא אמרה לי כמה
ארוכה המנהרה הזאת...אולי היא בעצמה לא יודעת...
תמיד הראש שלך התבונן למעלה. לאחרים. תמיד רצית להיות אותו דבר
ולא יכולת. וניסית..כל כך ניסית..רק את יודעת כמה. אבל זה אף
פעם לא הצליח. תמיד נכשלת בכל משימה שהצבת לעצמך, ובמשימות שהם
הציבו לך...תמיד פתרת הכל בבכי.
את הרי מכירה כל כך טוב את ההרגשה הטובה הזאת אחרי בכי טוב.
כמו אחרי שמקיאים. ומרגישים כל כך קלים...
את תמיד רדפת. רדפת בשביל להשיג אותם. בשביל לראות אם את יכולה
ללבוש אותם. להיראות קצת יותר דומה להם...אז התעטפת באדום
ובכחול ובירוק ובסגול ובורוד ובתכלת ובצהוב...ובסוך נהיית
בדיחה אחת גדולה. מכוערת ומוגזמת...ולמדת להוציא הכל על
הבמה...הרי שם יש לך לגיטימציה להיות כל כך שונה.
את הרי מכירה כל כך טוב את ההרגשה הזאת שאת עומדת באמצע וכולם
מסתכלים רק עלייך ומעקמים גבה...
כבדה
תמיד הרגשת ככה הרי. בזמן שכולם עלו למעלה וריחפו את הוספת עוד
שכבה ועוד אבן ללב, עד שנעשית כל כך מעוותת שאי אפשר היה לזהות
אותך. אימצת כל פעם עוד תכונה ועוד שרשרת...ובלי לשים לב הכנסת
את עצמך למלכודת. ואין מי שיעזור לך עכשיו לצאת ממנה. הרי
במקום הנמוך הזה נמצאים רק אנשים שתמיד נכשלים...ודאגת להקיף
את עצמך באנשים כל כך מוצלחים...
את הרי מכירה את כל כך טוב את ההרגשה הזאת שאת מסתכלת על מישהו
ומבינה כמה קטנה הוא יכול לעשות אותך...
כבדה
ובים...תמיד טבעתי כשכולם צפו וצחקו. |
