"חברה שלך ניסתה להתאבד" גוש נתקע לי בגרון מאיים להתפקע
החוצה. אני אמורה לשרוד את זה? שאלתי עצמי מבפנים. וקול צרוד
מדמעות או מעייפות משהו ענה לי: " גם את זה". הבטתי במראה
שתלוייה על הקיר בחדר שלי,ראיתי אותי, פנים טובות, טובות מידי,
עם מבט עמוק. אולי כשנכנסים למבט שלי קשה אחר כך לצאת.
אבל היא ניסתה להתאבד לעזעזל. אני נשכבת לי על הפוף השחור,
שמלא בגרגירי קלקר ואני בוהה לתיקרה שמלאה בכוכבים ירוקים,
כאלה שזוהרים בחושך, ולא זוהר לי כלום.
אמרו לי שביום שישי יש חגיגיות מסויימת, היא לא יכלה לנסות את
זה ביום אחר?
היא בלעה... והתעלפה,זה היה די בהפתעה אחרי שחזרתי מטיול בנבכי
ליבי, כשאני רודפת שם אחריי איזה מנייק שהייתי מטורפת עליו
מאהבה בצורה היסטרית. רדפתי אחריו כמו נרקומנית שפותחת מגרות
וארונות ומחפשת את הסם שלה. מגרות ליבי רק נטרקו,ננעלו והוא שם
נעול בפנים.
זה עושה טעם מר בפה לרדוף אחריי מישהו בנבכי הלב, אבל בגלל שזה
אהבה אז זה הופך את זה באופן אוטומטי לשוקלד מריר.
בקיצור נחזור אלייה. אז אני נכנסתי בחרדה עמוקה למסדרון אפל,
עם ריחות של תרופות,עגלות,מיטות, אנשים בלבן. ניסיתי להתעמק
בה, ובאיך היא מרגישה, היה מיותר לציין שהיה לי ברור שהיא
בקאנטים כי לא נראה לי שכשמישהו מנסה לאבד עצמו לדעת אז הוא
עושה את זה כי הוא מאושר.
מחוברת לצינורות היא שכבה שם חסרת אונים,ואני, הלב שלי נחת
לרצפה,התרסק שם עלייה ודימם מכאב. ראבק,מי הדפוק שמסוגל לקחת
את החיים שלו מעצמו? ניגשתי אלייה והיא חייכה חיוך עייף."זה
החיוך הראשון שלה מאז שהיא פקחה את העיניים שלה" אימה לבשה
מסכה של: היי הכל בסדר,הבת שלי רק ניסתה להתאבד, אבל תראו איזה
בובה היא,איך היא שוכבת ועושה פיפי בסיר,ועושה כל מה שהרופאים
אומרים לה לעשות (כאלו שיש לה ברירה) אבל אני לא מפגרת והיה לי
ברור שמתחת למסכה של הכל בסדר, היא מתה נפשית.
התקרבתי לחברתי ובקול צרוד ודמעות בעיניים כמעט בלחישה שאלתי
אותה:"ככה אמרנו שנתגבר?שכחת את הסיסמאות שלנו שאנחנו חזקות?"
זה כי לשתינו היה לב שבור עקב כאביי אהבה בילתי ניתנים לשליטה.

היא תפסה לי את היד,כאלו אני זו שזקוקה לניחומים. רציתי להוריד
אותה לקרקע אבל היא נראתה מרחפת בין ענני הפאתלוגיה,וקצת
מסניפה מהם...
באותו לילה ישנתי אצלה, אולי כדי לשמור,אולי כי במילא תמיד
היינו יוצאות לבדנו בימי שישי והיא לא יכלה לצאת,אולי כי ידעתי
שאם אני אחזור הביתה ואשן במיטתי אז אני לא אשן וכנראה שזה כל
הסיבות ביחד.
זה היה לילה משונה, אני חושבת שישנתי עם עין אחת פקוחה ואחת
עצומה, אני זוכרת רעידות כאלה שלה בלילה ומילמולים חסרי
אונים.
מה יהיה מחר? היום בלילה היא נראתה מאושרת,במאין היי "נהדר".

בוקר אפור קידם את פנינו,אנחנו נוסעים עכשיו לבית חולים,נוסעים
לטפל בך ואז להבין מה יהיה בהמשך. את לא מדברת, את בוהה
לחלון,מבטך חלול,ריק ורק השם שלו בין שפתייך, כאלו הוא איזה
אלוהים. אני שונאת אותו על זה, למרות שהוא לא אשם, אני שונאת
אותך על זה כי את אשמה במה שעשית לעצמך, אני שונאת שאנשים שאני
אוהבת נורא מזיקים לעצמם באופן מודע ועוד יותר שונאת שהם חיים
עם זה בשלום.
יש שיר ברדיו,אתם משפחה מאושרת על כביש גהה בדרך לבית חולים,
אבא ואמא מקדימה,ואת ואני מאחור, האידיאליה של יום שבת. את
בוכה, אני איתך,את תלוייה באוויר אני מנסה להוריד. ושקט שלך
שפוצע את כולם ושורט את הלב שלי,אבל העיקר שנשארת בחיים...