"אחותך כבשה!" צעקתי לפוסטר שניצב מולי,  "ושלא תעז להגיד עוד
מילה על כסא המחמד שלי!"
בשלב זה הגיעה סבלנותו של הפוסטר לנקודה שבה הכל נראה אדום
בהיר עם נטייה קלה לאפור מעיק אך ידידותי
במקצת.
הוא הסתכל עלי בצורה מוזרה ואמר : "אני מזמין אותך לשבע  בום -
אתה מתחיל!"
"אל תסכים!" צעק ברוקולי הליווי האירי שלי, "הוא ישתמש
בכספת!"
"מצטער", אמרתי, "הכבוד והגבינה מחייבים. אחד!"
"שניים!" אמר הפוסטר ברשעות.
"שלוש!" אמרתי  בזמן שאני משייף את הציפורניים הרזרביות שלי
ושורק בעליזות שיר עם צרפתי על קרואסון
פסיכופט שהגעיל למוות חמש עשרה תיירים לפני שהתאבד בקפיצה
ממגדל אייפל. בדיוק הגעתי לבית הרביעי, בו
השוקולד החם והדביק של הקרואסון נשפך ( או מושפרץ במרץ מכח
הנפילה חסרת המעצורים מהקומה השנייה
במגדל כשאחריו רודפת אמבטיה מצויידת במגוון רחב של סבונים
ריחניים בצבעים עליזים שמבדרים את העין
האנושית, משפרים את המזל, ובאופן כללי מחכים טעם של חיריוני
יונים באופן כמעט מושלם ) על הרחבה
שמתחת למגדל ומתחיל להסתנן למערכת הביוב הצרפתית,  ומשם לאגמים
הפסטורליים והשקטים שבצפון-מערב
טורקיה, ומשם לברז של האזרח הישראלי התמים  שאינו חושד בכלום
בזמן שהוא מוזג לעצמו עוד כוס של מי
כינרת מהאיכות המשובחת ביותר שניתן להציע במדינה קטנה ומוקפת
אויבים כשלנו, כשהפוסטר סינן "ארבע"
מבין שיניו הירקרקות דמויות הג'ירפה האפריקאית המצויה,
שמעניינת חוקרים רבים בארץ ובעולם בגלל מבנה
הגוף השברירי והמיוחד שלה, אך גם בגלל הסטייקים העסיסיים
ומגוון המעדנים הבשריים (והכשרים למהדרין)
שהיא יודעת להכין מפילי בר הודיים שחיים בסביבתה הקרובה,
ומהווים השראה לשמנים רבים בכל העולם.
אמרתי "חמש!"  בזמן שהפוסטר חייך בחינניות של צפרדע זבל ירוקה
ומפתה ואמר "שש".
בשלב הזה הגעתי למצב מביך - אם אגיד שבע, תיפול עלי כספת
שתופיע ממקום לא ידוע, ואפילו לא בהכרח כשר
למהדרין - דבר שאמנם הולך יד ביד עם העקרונות הנוקשים שלי, אך
אם זאת ייתכן שיכאב במקצת, ואולי אפילו
יגרום לנשירת שיער מואצת, מה שהיה יכול להיות נחמד  מאוד אם
מראה הביצה הקרחת היה חוזר לאופנה. מצד
שני, ידעתי שאם אגיד בום אני אותקף ע"י אספסוף זועם של כוהני
דת פאנאטיים שמאמינים בקדושה של
המילה בום, ויהרגו בלי רחמים כל אדם שישתמש במילה הזאת
בנוכחותם בלי קשר לכמות הקלוריות שמכיל ירק
מסויים שמטעמי צניעות לא אנקוב בשמו.
ואז חשבתי על טריק זדוני. "שש" אמרתי לו בזמן שאני מתעלם
לחלוטין מסדרת ארועים חסרי הגיון לחלוטין,
שנוצרו בעקבות שבירת הסדר בשבע בום, ושכללו בין השאר גם חיה
גדולה ושעירה (שגם את שמה לא אזכיר מטעמי
צניעות) שהפכה למיץ אשכוליות מהול בברנדי מריר וממסטל שקיבל
אצלי ציון "טוב עד נחמד" ותוייק כראוי
בארכיון. הפוסטר לא נפל במלכודת ואמר לי בחזרה "שש", כשלפתע
הופיע השטן 5 מטרים מעלינו וזרק כספת על
הפוסטר,  שהשמיע מצידו מבחר רחב ומענג של קולות פצפוץ עליזים
ושמחים, שנגמרו ב"בום" שגרם לכמויות
מדהימות של  כוהני דת פאנאטיים לרוץ לכיוון הכללי שלו, ליפול
מהצוק הקרוב ולהתפצפץ על הסלעים בשיטות
שונות, חלקן אסטרטגיות, וחלקן אומנותיות, והשאר סתם משעממות,
למרות הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בהן.
"עוד מישהו רוצה להתעסק עם כסא המחמד שלי?" שאלתי, ולא קיבלתי
תשובה, כנראה מהסיבה שהמחזה הותיר
רושם עמוק וטראומתי בלב הצופים או מהסיבה היותר הגיונית שכל
הצופים היו מרוחים עכשיו על הסלעים
שלמרגלות הצוק, מזמזמים שירי עם צרפתיים. התרתי את אחותו הכבשה
של הפוסטר המנוח מעמוד החשמל שאליו
היתה קשורה, והנחתי לידידי ברוקולי הליווי האירי לבצע בה את
זממו, ולחבוט בישבנה קלות לכשגמר. "זה
הכל להפעם", אמרתי כשעצמתי את עיני, ועברתי עם ידידי ברוקולי
הליווי האירי (אם כי הסוטה במקצת)
לביצת ההפתעה הבאה.