סיפרנו אינספור בדיחות על מתים,
רק כדי לשכוח עד כמה אנחנו עצובים.
ומול קברך עמדנו המומים,
איך עברו אחת עשרה שנים?
עשינו אחד לשני פרצופים,
העברנו בנינו טישו ותהילים.
לא רצינו לזכרו כמה שאנחנו רחוקים,
כמה שאנחנו מתגעגעים.
אמרנו כמה שזה מבאס למות,
דווקא לפני הסילבסטר.
ושאם היית אתנו כאן,
היית מהדקת סביבנו איזה סוודר.
וכולם דברו על אלון שלא הגיע,
ועל הילה שתמיד מאחרת.
ושאלו אם יש לי כבר חבר,
ואיך אני מסתדרת...
ושוב הרגשתי אכזבה, בגללך,
כי אותך אני מאכזבת.
בוודאי את שואלת מתי אעמוד ליד קברך,
מחובקת עם איזה גבר?
כנראה שמצבנו לא משהו סבתא,
וזו המציאות.
את אחת עשרה שנים שם למעלה,
ואני סוגרת עשרים וחמש שנים של בדידות.
אולי בשנה הבאה, אם ירצה,
אעמוד מולך נרגשת.
אומר לך "תכירי סבתא"
ואדמיין אותך מחייכת.
לסבתא מרגלית ז"ל, 24.12.2006 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.