היא שכבה במיטה המוצעת למחצה ומבטה מרוכז בצלקות על פרקי ידיה.
שני פסים שחורים מתוחים על פרק יד שמאל, מזכירים לה. כדי שאף
פעם לא תשכח איזו ילדה היתה פעם. ואיזו ילדה היא עכשיו?
באותו בוקר סתמי, לפני שנתיים, התעוררה משנתה. הרבה זמן היא לא
חולמת, ואולי אלה הכדורים הארורים שנחים בקופסה אטומה שגונבים
לה את החלומות שלה. היא מסתכלת עליהם בזילזול. מתקלחת, בכדי
למחות את זיעת הלילה. זיעת הסיוטים שהיא לא זוכרת.
היא מתחילה לאפר את עיניה אך הקו העדין שעל העפעף מתחיל לרצד
וברגע כעס היא ממשיכה אותו עד שחורג ממתחם העיניים, ממשיך לרקה
ויורד, מזוגג, ללחי. היא מציירת על פניה בעיפרון שחור, רואה
כיצד פניה מתכערות מולה. הקוים נהפכים לקמטים בראשה, לצלקות,
למכות.
היא כעוסה כ"כ, לא יכולה לסבול עוד רגע אחד מול עצמה אז מטיחה
אגרוף בבבואתה, שנשברת לרסיסים לתוך הכיור הכחול, על הריצפה עד
למיקלחת אפילו. אבי מביטה על הזגוגיות שממכרות בריצוד האור
ופתאום לא פנים בלבד ניבטות אליה אם כי עין ופה, רבע סנטר.
כתמונת פיקאסו הופכת בין רגע לחלקיקים. והנה היא כבר לא אבי.
היא חתיכות של אבי. מה שנשאר מאבי לאחר שתשבר.
ולאף אחד לא תהייה סבלנות לאחות את השברים עם דבק שלוש שניות,
לאחזם ולהחזירם למקודם, בדיוק כמו שלה אין.
ביד אחת היא אוחזת שבר, צורתו משולשת ורק חיתוכים צדדים הורסים
את הסימטריה הכמעט מושלמת. היא חייבת להרגיש את החוד המשלוש על
הוריד. לשנייה אחת. הקצה קר ומדגדג, האדרנלין זורם בגופה וכרגע
היא נמצאת בעוד סיוט מוכר, רק הפעם השליטה בידה ממש. ביד ימין,
שציפורניה מכורסמות והעור סביבן מקולף.
היא מתה להרגיש עוד, כמו ריגוש מיני שבילתי ניתן לקטוע באמצע,
אז היא נועצת ומרגישה חום ורואה בורדו. ומתיישבת בין המראות
שעכשיו נמרחות בנוזל גופה ומפסיקות לשקר לה. היא מחייכת, בקושי
חשה בכאב. |