אוסף את הצעצועים
מניח אותם על השולחן
מביט במראה
מעולם לא הייתי ילד
עכשיו כבר מאוחר
לא זוכר את צבע השמיים
משתנים כל בוקר
והצעצועים
כמו שלטים המבקשים להראות לי
את הדרך החוצה
מי זה הילד שצוחק בקול
זוכר את שערי הכלא
נפתחים ונסגרים
לא ידעתי איך לברוח
חיכיתי שהאדמה תרעד
עכשיו הכול צף
זה אני, שמדבר בקול
בלי לשמוע קול עונה
סיפורים שלא כתבתי
יוצאים עכשיו
מסודרים
לפי זיכרונות
ומי שמביט, חושב
שהמלחמה נגמר מזמן
לוקח צעצוע ביד
בודק, איך אני נראה בעיניו
ואולי הייתי צריך
לברוח קודם
לפני שרעדה האדמה
כל זיכרון היה נספג, ונעלם
הם לא יבינו, הם לא ידעו
אך נראה הכלא, שהחלונות פתוחים
שילדים צוחקים בקול, ואפשר לא להבין
רציתי לצעוק, מישהו חייב להאמין
רציתי לברוח
לא ידעתי לאן, אם יכולתי
הצעצועים על השולחן
עכשיו אני חופשי, הם אומרים לי
אבל אני יודע
שהכלא עדיין שם
עומד עם שערים פתוחים
בכול רגע שהמציאות מתעתעת
זה הזיכרון, שמחזיר אותי לסורי
והם לא יבינו, הם לא ידעו
שהילד שעומד מולם, הוא בכלל בן 30
ואולי הם רואים בן 30, שלא היה ילד
והם לא יבינו, הם לא ידעו
שהמקום ההוא, שממנו חזרתי כמו מנצח בלי מדליה
היה לכלא, ונשארתי כלוא גם בזיכרוני
והצעצועים? הם בסך הכול משחק
כמו השלטים, כמו הבריחה
משלימים את החסר, בעלילה קטועה |
