[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. פאר
/
אריסיכתון

מעשה באריסיכתון, אציל יווני גאה, שביום מן הימים נתקל במהלך
מסע ציד שערך בחורשה המקודשת לאלת האדמה והתבואה, דמטר.
אריסיכתון בגאוותו ובאכזריותו ציווה על פמלייתו לכרות את עץ
האלון הגבוה ביותר בחורשה הקדושה.
מלוויו נרתעו ולא הסכימו לבקשה המתועבת, ומייד נטל מהם
אריסיכתון גרזן ובתנופה עזה הוא נעץ אותו בגזע האלון
העתיק...






1. תפריט.
לארוחת בוקר, כוס של נס קפה עם שני סוכרזית. את הסנדוויץ' לבית
הספר שאימא הכינה לי זרקתי כבר לפח הירוק, הצפרדע המסריחה,
אחרי שירדתי במדרגות לרחוב. שהחתולים יאכלו את הלחם הלבן
וגבינה שלוש אחוז.
בדרך לבית ספר עברתי ליד הסניף של המקדונלדס, איפה ששולי עובדת
בקופה כבר שנתיים. אה, כמה רציתי להיכנס ולקנות לעצמי ארוחה
גדולה של מק'רויאל גדול עם חסה ובלי בצל כי זה לא טעים, צ'יפס
מטוגן ושמן וכוס גבוהה של קולה, לא דיאט.
אבל לא, אני צריכה להיות חזקה. איחלתי לסניף האדום שלום
ולהתראות, והלכתי משם. הסתכלתי כל הזמן במדרכה כדי לא לראות את
הליצן העליז שלהם על דלת הזכוכית השקופה מזמין אותי פנימה,
לאכול, לאכול, לאכול. כמה קל לו להגיד.
לארוחה של ההפסקה האמצעית, בין השיעור הרביעי לחמישי, כלום.
פשוט כלום, אפילו לא את הבייגלה החם מהקפיטריה עם המלח עליו
שאני אוהבת, שאהבתי פעם. כן, בהפסקה הייתי חזקה והתאפקתי. כל
הכבוד לי.
מתמטיקה שעתיים, צרפתית שעתיים, והופה, השעה כבר שלוש וחצי,
ואני צריכה לחזור הביתה. רונית נתנה לי טרמפ עד הבית בסיטרואן
האדומה החדשה שההורים שלה קנו לה לפני חודש לכבוד השמונה עשרה,
והזכירה לי שאנחנו הולכות היום ליום הולדת של מירב (לא, לא
שכחתי) ושאני אתלבש יפה ושאני נראית ממש טוב ורזיתי בזמן
האחרון. התחבקנו והתנשקנו על הלחי כמו זוג סטודנטיות צרפתיות
בפריז, ואז היא נסעה.
נכנסתי הביתה, ואמרתי לאימא שלא תכין לי אוכל כי אכלתי כבר
בדרך הביתה. אימא ניסתה להגיד לי משהו אבל הדלת של החדר שלי
כבר נסגרה והשאירה אותה בחוץ, מחוץ לחדר, מחוץ לעולם שלי. היא
לא מבינה, ואף פעם לא תוכל להבין. היא אף פעם לא הייתה שמנה
כמוני.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שרונית אמרה, על המשקל. זה רק
מוכיח שאני באמת שמנה, אם היא מעירה לי ככה על המשקל. אני
אוהבת את רונית, באמת, ואנחנו חברות טובות כבר מכיתה ח'. זו
בדיוק הסיבה שהיא לא רוצה להגיד לי איך אני באמת נראית ונותנת
לי מחמאות ריקות ושקופות. היא לא רוצה לפגוע בי, אבל אלוהים,
אלוהים, כמה שהיא פוגעת. רונית הקטנה והרזה, כמו דוגמנית,
שיכולה לאכול הכל ולא לחשוב על כל דבר שהיא מכניסה לפה.
שתיתי כמה כוסות של מים נקיים מהפילטר של הבריטה, וישבתי להכין
שיעורי בית. רק הרעב, כמו איזו עקיצה מגרדת בתוך הבטן, הציק לי
ולא עזב. ניסיתי לשבת, החזקתי את עצמי חזק, אבל בסוף קמתי
והלכתי למקרר הלבן הגדול שנוהם לו בשקט כמו חיית טרף מנמנמת.
חיה סבלנית, שיודעת שאם לא עכשיו אז אחר כך, אם לא היום אז
מחר, אבל בסוף היא תשיג אותי. נמר בנגלי לבן ומצוחצח שאורב לי
ליד הכיור, בין הארונות של הכוסות לקיר.
לקחתי צלחת ושמתי עליה מזון. שני עלי חסה, חמש עגבניות שרי,
וחצי מלפפון ירוק. זהו. חזרתי עם הצלחת לחדר  ואכלתי לאט לאט,
בלי למהר. החיפזון מהשטן, אומר תמיד המורה שלנו למתמטיקה.





...להב הגרזן פגע בעץ, ומייד הגזע העבה נפצע והחל לדמם כבן
אנוש. קול עמוק בקע מהאדמה והזהירו כי דמטר תעניש אותו אם
ימשיך. אות מבשר רעות זה לא הרתיע את האציל הגאה אלא רק ליבה
את כעסו והוא הלם עם גרזנו שוב ושוב, עד אשר עץ האלון נשבר
ונפל ארצה.
הדריאדות, נימפות היער הקסומות שחייהן היו קשורים לעצי החורשה
המקודשת, חשו אל האלה דמטר וסיפרו לה על חילול הקודש. האלה
טובת המזג נפגעה והתעצבה, והחליטה לנקום בבן האנוש הגאה
ולהענישו כמו שלא נענש עוד איש מימיו...






2. אלף דואז.
ישבנו כולנו בקפולסקי  וחגגנו למירב יום הולדת שמונה עשרה
בשמחה רבה. מירב היא נסיכת הכיתה ואולי בעצם נסיכת השכבה. המון
נשיקות על הלחי, מחמאות עפו מכל הכיוונים. כולן היו שם, כל
הבנות - עדי, מיכל, הילה, מור, אנה, מעיין, שרון, אור, עירית,
שחר, רונית, אני  הקטנה והלא חשובה - מילאנו שלושה שולחנות
מחוברים. גם יוני, החבר החתיך של מירב (הוא חייל בסיירת
צנחנים) היה שם וראו שהוא מרגיש קצת לא בנוח שהוא הבן היחיד
ברדיוס של ארבעה שולחנות. קצת ריחמתי עליו.
"את בסדר"? רונית לחשה לי ברגע של הפוגה במפל הברכות למירב
ששטף את השולחן. "את נראית קצת חיוורת".
"בסדר גמור".
רונית כנראה רצתה להגיד לי עוד משהו, אבל אז עדי שישבה לידה
שאלה אותה איזה שאלה ואני נשארתי לבד. הבנות שמולי ריכלו על
נועה מהשכבה, על השמועות שהיא חוזרת בתשובה ועוברת בית ספר אבל
אני לא הקשבתי כי פתאום עלה בי רעב, לא הרעב הרגיל והבלתי פוסק
של הדיאטה שלי אלא משהו מעט יותר עמוק והרבה יותר חזק, כאילו
כל תא קטן בגוף שלי זעק והתחנן לאוכל, למנה של סוכר.
המלצרית בדיוק הגיעה לשולחן עם פנקס רשימות קטן ועפרון קצר
ויעיל והסתכלה ישר עלי. ואני, כמו נרקומנית טובה, הזמנתי
בענייניות אלף דואז, שזו עוגת שוקולד חמה, עם קצפת לבנה ושני
כדורי גלידה.
עבר נצח עד שהעוגה הגיעה, ואני ישבתי בינתיים וניסיתי להתעלם
מהקיבה המתכווצת וצורבת ופועמת כמו לב קטן ומרושע.
"בבקשה", המלצרית הניחה על השולחן מפית, מזלג סכין וכפית קטנה
ואחריה את הצלחת ועליה העוגה החמה, גוש כהה של שוקולד שקרץ לי
בערמומיות.
חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי לפה, ומאותו רגע כבר לא
יכולתי להפסיק עד שהצלחת התרוקנה, עד שעזרתי למיכל שישבה מולי
לגמור את מנת הניוקי שלה, עד שזללתי חצי מהסלט הגדול של הבנות
מהשולחן שלידי.
רונית הסיעה אותי הביתה. כל הדרך הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי
את האורות הזוהרים של העיר, אנשים מסתובבים ברחוב, בחורות רזות
עומדות בתחנה ומחכות לאוטובוס. חשבתי על מירב, כמה שטוב לה עם
חבר כזה חתיך וגוף כזה מושלם, והיא לא צריכה לחשוב על כל ביס
שהיא מכניסה לפה.
רונית לא דיברה, רק נהגה, וידעתי שהיא ראתה יפה מאוד איך
התנהגתי כמו חזירה בשולחן. אז גם אני לא אמרתי כלום, ורק
הסתכלתי החוצה והחזקתי את העפעפיים חזק חזק כדי לא לבכות.
רונית החנתה את המכונית באלגנטיות, ואז הסתובבה אלי. "אני
דואגת לך, מתוקה. את נראית טוב, באמת. את צריכה להפסיק עם
הדיאטה, ולא להגיע מורעבת לארוחת ערב".
"אני יודעת", אמרתי וחייכתי. רונית רק הביטה בי במבט ארוך
ובוחן, ובסוף הנהנה עם הראש כאילו היא ראתה את מה שרצתה
לראות.
"אני אתקשר אליך לפלאפון כשאני אגיע הביתה. אל תלכי לישון",
היא פקדה עלי.
נפרדנו יפה והסיטרואן שלה האיצה ונעלמה בדהרה.
נכנסתי הביתה, ישר לחדר, שמתי דיסק שקט של לאונרד כהן וניתקתי
את הפלאפון. שכבתי על המיטה, בעיניים עצומות, ואפילו דרך
המוסיקה לא הצלחתי לעצור את המחשבות, את הקולות הרעים שלחשו
לי: בהמה, בהמה, בהמה...





... האלה דמטר שלחה זימון לרעב שהתגורר בארץ השממה, וציוותה
עליו להשתלט על אריסיכתון ולדאוג לכך שמעולם לא יחוש תחושת
שובע.
הרעב המתועב ציית לפקודה. הוא הגיע לאחוזתו של אריסיכתון ובשעת
חצות, כשהאציל ישן, נכנס לחדרו וחיבק אותו בזרועותיו השדופות.
כך, בחיבוק מוות זה, הוא חדר לגופו של אריסיכתון ומילא אותו
ברעב אין קץ...






3. סוכנת חשאית.
אני סוכנת חשאית. כן, זה מי שאני עכשיו, סוכנת חשאית אבל לא
בשירות המדינה, אלא בשירות עצמי. אבל הדימוי הזה של סוכנת
מוסד, של מרגלת, כבר כל כך שחוק שאני מעדיפה את התיאור
"שחקנית".
אני כמו שחקנית גדולה ודגולה, שצריכה להיכנס לדמות שלה בסרט
החדש של האולפנים מהוליווד. אבל מה, השחקנית שמנה, פרה מדושנת
והדמות היא רזונת עם ירכיים חטובים ומותן שמישהו, אולי, יום
אחד ירצה לחבק.
אז השחקנית נכנסת לדיאטה, וצריכה להוריד במשקל את כל השומנים
הדוחים שהיא צברה על עצמה במהלך שמונה עשרה שנים של קיום על
פני הכוכב לכת האומלל הזה. זה לא קל, זה אפילו קשה, אבל
השחקנית בעקשנות ובהתמדה מצליחה בסוף ומתקרבת למשקל המיוחל,
הנורמלי. הרזה.
לא, אני אחזור לסוכנת החשאית. לשחקנית יש סוכן שחקנים, מפיק,
יחצ"ן - המון אנשים שסובבים אותה ותומכים בה, ואילו אני לבד.
שחקנית נמצאת תמיד באור הזרקורים ואני, אני צריכה להתגנב,
להסתיר, לשקר.
כן אימא, אכלתי אצל רונית. לא, אני לא רוצה כלום לארוחת צהרים.
כן, בטח שאכלתי את הסנדוויץ' שהכנת לי. היה טעים, כמו תמיד.
אימא ואבא מבינים שמשהו לא בסדר, שהילדה הקטנה שלהם כבר לא
מתנהגת כתמול שלשום. אבל אני שקרנית טובה, עברתי הכשרה באקדמיה
אנורקסיה. אני פשוט מצוינת, והם מאמינים לי, למרות שבמערכת
המורכבת של תחושות  ואינטואיציות הוריות שלהם, יש נורית אזהרה
שמהבהבת.
אבל הם לא יודעים, כי אני לא מסגירה שום סימן. כמו מרגלת בארץ
אויב, אני מקפידה על כל הפרטים הקטנים. אני "מכינה" ארוחת ערב
לבד, מחביאה את האוכל מתחת למיטה ומורידה אותו בבוקר, בדרך
לבית ספר לפח הירוק שהפך להיות אחד משומרי הסוד שלי. אז המקרר
לעולם לא מלא, והכל בסדר גמור.
מרונית קצת יותר קשה להסתיר, אבל המשימה אינה בלתי אפשרית. היא
גם ככה עסוקה עם החבר החדש שלה, ואני והיא כבר בקושי נפגשות
לקניות אחרי הלימודים. ואני, יש לי גם עיסוק חדש, ואני מתמידה
בו.
אך כאן הסוכנת האמיצה נאלצת לדווח על כישלון, כי מתחילת הדיאטה
הורדתי רק שמונה וחצי קילו. וזה לא מספיק, לא מספיק בכלל. עקב
זאת נאלצה הסוכנת לעבור לטקטיקות חריפות יותר, על מנת להתגבר
על התקפות הרעב והבהמיות המגעילה שבאה מיד אחר כך.
לא, אני לא מדברת על אופציית האסלה. יש לי רתיעה מצחיקה
מלהקיא, תמיד תהיה, ולמרות כל היתרונות שהפתרון הזה מציע אני
עדיין לא יכולה, פשוט לא יכולה לדחוף את הראש שלי לתוך החרסינה
הלבנה ולהתחיל להתעוות כמו נרקומנית בקריז.
אבל על מי אני עובדת, אני כן נרקומנית, למזון, והקריזים הם
קשים כל כך, והרעב מציק ומגרד לי את הבטן השמנה שלי מבפנים.
ואז אני חושבת על המקרר הגדול, על מגירת הירקות והבשר שבפריזר,
על גבעות לבנות של גלידה ווניל שמימית.
אז לאסלה אני לא מתקרבת.
אני רק צריכה להיות חזקה יותר. רק להתעלם מהרעב.
רק עוד עשרה קילו. רק עד שייעלמו לי הצמיגים מעל המותניים,
העודפים בישבן, כל צבירי השומן שכולם אומרים שהם נראים מצוין
ורק אני יודעת שלא...





אריסיכתון התעורר, ומייד חש ברעב. הוא הזמין מגשים מלאים
במזון, אך ככל שזלל יותר הרגיש כי הוא גווע. הוא כילה את כל
האוכל בחדר, בביתו, באחוזה כולה וכשהמזון אזל הוא מכר עוד ועוד
מרכושו כדי לממן מזון שמעולם לא השביע אותו ולו ליום אחד.
כל הונו נעלם, ולבסוף נותרה לו רק בתו היחידה אותה הוא מכר
לספן תמורת מזון...






4. חוף.
לא הלכתי לבית ספר היום, בהחלטה של רגע. קמתי בשבע וחצי, נתתי
את הסנדוויץ' היומי לחתולים והלכתי לים, לחוף ירושלים. פרסתי
מגבת על החול החם ושכבתי שם בג'ינס וחולצה קצרה, בעיניים
עצומות. הקשבתי לים, לגלים שבאים והולכים במחזוריות, מתנפצים
על החוף כמו שמתואר בשירים יפים שמוכרים בחנות עם כריכה רכה
ודקה ודפים לבנים בתוליים.
הדמעות באו לבד. הן התחבאו מאחורי העפעפיים שלי כבר ימים,
מחכות לרגע המתאים לפרוץ החוצה. זה היה רגע מתאים, כנראה כי
הלחיים שלי נרטבו כהוגן.
אני לא מצליחה. אני לא מצליחה לשלוט בעצמי ולא לאכול. אני
חזירה. פרה, בהמה, חיית אחו. אינסוף שמות שעולים לי בראש.
מה הטעם, בעצם?
אני כל כך לבד, ולאף אחד לא איכפת, אף אחד לא יודע. אני לא
יכולה לספר, כי אני יודעת מה יגיע אחר כך: אשפוז עם נערות
אנורקסיות, שקילה כל יום, שירותים ללא דלתות, הזנה תת ורידית,
כל הסט מקן הקוקייה או נערה בהפרעה כשאני נמצאת בפנים.
ובינתיים אני תקועה עם עצמי, ילדה קטנה מתוסבכת, שונאת את הגוף
המגעיל והשמן שלי, רעבה כל הזמן, כל הזמן. נכשלתי בשני המבחנים
האחרונים בבית ספר, מתמטיקה והיסטוריה. לא היה לי חבר אף פעם
(ומי ירצה בכלל?). זה כמו אותה אגדה שקראתי פעם, מהמיתולוגיה
היוונית,על אריסיכתון. גם אני כמוהו: רעבה,כל כך רעבה. איך זה
נגמר? אני כבר שכחתי...
אני כל כך לבד. אני יכולה להיעלם עכשיו, להיטמע כאן על החוף,
להפוך לגרגיר זעיר בתוך החול הצפוף ואף אחד לא ירגיש. אני רוצה
ללכת, להיעלם. אין טעם לכל זה, אין טעם בכלל להמשיך.
קמתי, ניגבתי את הדמעות מהלחיים ונשמתי עמוק. מולי הים התרגש
והקצף ניתז גבוה. הסתכלתי לתוך המים הכחולים ירוקים, צלולים כל
כך, ויפים כל כך. הים יכול לבלוע הכל ולא להרגיש בכלל. הים
יכול לבלוע גם אותי, רחם ענק וחם שיפסיק את הקיום המיוסר הזה.
עכשיו. כל עוד יש לי אומץ.
חלצתי את הנעליים והנחתי אותם בזהירות ליד התיק שלי, תרמיל
ג'ינס משופשף. את הגרביים הטמנתי בתוך הנעליים, ואת השעון
הורדתי והחבאתי בתוך התיק.
הים קרא לי.
ואני באתי.





בתו של אריסיכתון התפללה לאלים שיצילוה מגורלה המר. אל הים,
פוסידון, נעתר לבקשתה והעניק לה את הכוח לשנות את דמותה לפי
רצונה. היא שינתה את דמותה לדייג, נמלטה מהעבדות וחזרה לאביה.
אריסיכתון הבין כי מתנה גדולה נפלה בחלקה של בתו, והוא מכר
אותה שוב ושוב. כל פעם העניק לה אל הים צורה אחרת, וכל פעם היא
נמלטה מאדוניה וחזרה לאביה.
אך גם מתנה אלוהית זו, לא היה בכוחה להציל את אריסיכתון. הכסף
שהרוויח באמצעות בתו אזל לבסוף, ורעבו גבר עליו. האציל היווני
מת לבסוף כאשר, בהתקף של רעב מטורף הוא אכל את בשרו הוא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה כיף היה אם
כל ריבוע של
סלוגן היה דונם
וכולם היו
שייכים לי









עוד דבר חוכמה
מפיו של אפרוח
ורוד על הדף
האחורי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/12/01 6:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. פאר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה