אני בת 15,
אני חיה בעולם של דמיונות.
סיפרת לי שאתה מטפל.
אני, ואל תגיד לי שאתה מופתע,
מטופלת.
רבת ניסיון, וגם סוג של
שרמוטה פסיכולוגית,
שמחליפה מטפלים כל חצי שנה - שנה
כבר יותר מעשור.
קראתי את הספרים, אבל אני לא יושבת מולו
ומתיימרת לדעת הכל, לפחות כמוהו.
אני כנה, כל הזמן, לא רק בתוך המסגרת.
אבל זה עושה אותי חולה,
כל ההתערטלות הזאת, כל ההתמסרות הזאת
לגבר זר, לעיני שעון, בין 4 קירות עם הדפסי
החמניות של ואן גוך,
ואני כמעט מתענגת על ההזדמנות להציץ
פה ושם בשם
שמבצבץ מקצה
תיקייה הזרוקה בנונשלאנטיות על השולחן מולי
גם פה אני לוקחת את תפקיד האישה האחרת.

אני רוצה להרגיש בחיים.

תגיד לי שאתה מבין אותי.

לאו דווקא על מה אני מדברת, או מה אני צריכה,
סתם,
פשוט
מבין,
אתה יודע
למה אני מתכוונת.