[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תום דייויד
/
יום חדש

אני זוכרת את היום הזה.
הוא היה אפרורי כזה אבל שרבי, מהימים האלה שאף אחד לא רוצה
לצאת כי גם שחור וגם חם.
התעוררתי מוקדם בבוקר, בלי שום סיבה. פשוט משהו העיר אותי ולא
יכולתי לחזור לשון, אז פתחתי את המחשב והסתכלתי על אחד השירים
שכתבתי לאחרונה. כשקראתי אותו הוא גרם לי להרגיש.
לא אהבתי את זה.
הלכתי למטבח והכנתי לי כוס קפה עם הרבה סוכר.
אני יודעת שזה לא בריא לשתות קפה כבר בגיל 15 אבל אני מכורה
עוד מהבטן של אמא אז יש לי תרוץ.

פתחתי את הטלויזיה על MTV . היה שיר של בוש - swallowed
אני אוהבת אותם, ובכלל השיר הזה גורם לי להרגיש כמו אקמול בקצה
הגרון של מישהו מאד חולה שמייחל לכדור הזה ואני יכולה להחליט
אם להחליק פנימה או לא.
אני אוהבת שליטה.





נכנסתי לאוטובוס, התיישבתי על הרצפה ליד דלת היציאה ( רק ככה
אפשר להבטיח שאף אחד לא ישב לידך. אז ישבתי!).
התחלתי לקרוא ביומן על זמנים שעברו, בחורים שהיו, וגם כמה
בחורות אבל להכל יש הצדקה, רק עוד לא החלטתי אם זה היה אלכוהול
או סתם אהבה.

סירקתי את השיער הארוך שלי. אהבתי איך שאני נראית היום, אבל
גיליתי שבגלל שלא כל כך אכפת לי איך נראים הבחורים שלי, אני לא
צריכה להשקיע באיך שאני נראית.  בכל זאת השקעתי קצת היום,
חשבתי שאולי היום איזה בראד פיט כזה יכנס ויחליט לשים לב אלי
רק בגלל השיער המסורק שלי ושאם הוא היה נכנס ולא הייתי מסתרקת
אז הוא היה מתיישב לו עם המחשבות והתהיות שלו.
אני אוהבת אותו (פעם ראשונה).

איזה אח של מישהו שאני מכירה צלצל בפעמון. לא היה לי כוח
להתייחס אליו אז התעלמתי והתנגדתי לבלימת הנהג.
כמובן שהנהג שכח לסגור הדלת (האחורית) והרוח העיפה את השיער
והרסה את כל השלוש סירוקים שהשקעתי בעצמי. ואז, הוא נכנס.


יותר נכון עלה.
חבל שהוא עלה עם מישהי די יפה והם נראים לי ביח...
"רגע, אני די בטוחה שהוא דיבר עלי" חשבתי לעצמי.

" היא גם נוסעת לשם" הוא אמר ובאמת התכוון אלי, אז עשיתי את
הדבר הכי טבעי לי - דיברתי: "מי אתה?"

זאת הייתה למעשה ההיכרות הראשונה, או לפחות מצדי. מסתבר שהוא
כבר שמע עלי וראה אותי מספיק פעמים במקרה, והכל בגלל האהבה
לחיות.
מקריות (?).

חבל שהוא ירד כל כך מהר. אבל הוא נתן לי נשיקה בלי אפילו לדעת
מה אני גרה או איפה המספר טלפון שלי או להגות את השם שלי
נכון.

אכזבה.

אין הבטחה שאראה אותו עוד פעם בחיי.





ירדתי מהאוטובוס בידיעה שאני אראה אותה עוד פעם.
יש לי קשרים עם אלוהים, אתם רואים.
ובכלל, הוא חייב לי מספיק כדי שאראה אותה עוד פעם. היא, עם
השיער האוורירי שלה שגורם לי לחשוב שהיא נביאה, או לפחות
שחקנית באיזה קליפ דל תקציב שלי אירוסמית'...

היא שווה את זה.

אני אומר את זה גם היום כשאני יותר חכם מההווה הממכר, ומהזמן
הרצחני.






יום חדש, המחזור הסתיים, ניש כבר לא איתנו (התלמידים).
אני אוהבת את עצמי, למרות כל החטאים והפצעים. והנשיקות.

שיעור גיטרה, קניית אוכל (לבצי לא לי...)

ו...

"היי!"  (מי זה לעזאזל?)
רגע, אני נזכרת... זה בראד שלי מהאוטובוס. טוב כנראה שלא כל כך
בראד למרות הכל אבל איזה טום קרוז... או הנקס... או וודי
אלן...

טוב אני חייבת לתת לו נשיקה:
מממ...צ'אוה
קצת יותר מדי רטובה לדעתי, קצת יותר מדי חצי על השפתיים לדעתי
אבל אני לא יכולה להתאפק.

"יופי, אז אפשר לקפוץ אלייך מתישהו"

השורה הזו תמיד נותנת להם אגו וסיבה ממשית לבקש את מספר הטלפון
שלי.
עכשיו אני צריכה להיות קצת מגעילה אליו כדי שהוא יחשוב שאני לא
שמה עליו יותר מדי ושהוא יעריך אותי כשיהיה לו אותי.
זאת אפילו לא שאלה.





הייתי מגעילה קצת, נחמדה קצת.
עכשיו הזמן הגורלי - להתקשר.





יום שבת בלילה.
אני פוחדת שאני אצטרך להבריז לו. אני די רחוקה.

מסתבר שלא מספיק.

ניתן לו איזה 10 דקות לחכות (ולהתרגש) שם למטה.

אני יורדת.
וואו! הוא נראה כמו מישהו שאני מאד יכולה לאהוב.
אני אוהבת אותו (פעם שנייה) רק בגלל שהוא נראה כמו מישהו שאני
יכולה לאהוב.
אז אני הולכת לקראתו, והוא לקראתי. והוא יכל להיות שחקן צ'יקן
לא רע
כי הוא לא הזיז את הראש לצד ואני גם לא. אז התנשקנו.
פחות או יותר





"את מפחדת ממעליות?" הוא שאל.

האמת שלא, אבל אני לא רוצה לאכזב אותך:
"כן, אבל רק כשאני לבד, אז תעלה איתי."

דלת המעלית נפתחה.



נכנסנו/נפלנו לתוכה.
יותר נכון אני נכנסתי והוא נפל עלי, ומבלי שראיתי ושהוא שם
לב,
שנינו קיווינו שהמעלית עולה לקומה 16 ולא לקומה 2 כמו שבאמת
לחצתי.

הדלת נפתחה ואנחנו בשלנו מתנשקים.

טוב צריך לצאת מתישהו.
יצאנו.
המשכנו במסדרון עוד איזה דקה כשהנביחות של הכלב שלי נובחות
ברעש והתלהבות של "אנשים חדשים הגיעו", רק בשפת הכלבים.

אני מזדהה מאד עם הכלב שלי.
אני מתלהבת גם מהאיש החדש שהגיע.
אם הוא רק היה יודע שהוא הולך תוך 6 ימים נטו ו 22 ברוטו.

לא אשמתו.
פשוט הוא לא היה צריך להכיר אותי בזמן הזה שאני יותר מדי
מתבגרת ובשאלות עם עצמי.
הוא לא היה מספיק טוב בשביל לתת לי את התשובות.
הוא פשוט היה.

ובכל זאת, אהבתי אותו (פעם שלישית)





"ברור שאני רוצה אותך!"
זאת הייתה השורה האחרונה שאמרתי לו אם אתם מורידים את הלילה
טוב והביי והנשיקות.
הכאבתי לו כהוגן.  לפחות הוא יזכור אותי.
זו הייתה הפעם האחרונה שהיינו ביחד.

אחרי זה, באה תקופה של 20 ימים בערך של אני לא עונה לשיחות או
עונה מאד מאד מאד אדישה ואנטי כלפיו. ולמרות זאת הוא התקשר כל
יום ב10 ימים הראשונים, וכל יומיים אחר כך וכל שבוע אחר כך.

אף פעם לא נפרדתי ממנו למרות שכבר הייתי עם מישהו אחר יומיים
אחרי ה"ברור" הזה שלי.

זו השיטה הכי טובה להיפרד - פשוט לברוח ולתת לקשר לדעוך עם
הזמן.

לדעוך עם הזמן הרצחני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה, לא לכל
הגברים יש כזה?






בלונדינית
מתחילה


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/12/01 5:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום דייויד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה