הרחוב הזה, הוא כ"כ ארוך.
השמש הופכת לירח ואני לא מוצאת את הפנייה.
אמרת שהפנייה הראשונה שמאלה,
מגיעה למקום הכי יפה בעולם.
יש שם ספסל, עץ אקליפטוס ואף אחד לא מגיע לשם.
השיכור הזה, למה הוא עוקב אחריי?
וממתי רחוב קינג ג'ורג כ"כ ארוך?
שמאלה- שינקין.
למה אני פה?
אני לא אמצא את המקום הכי יפה בעולם לעולם.
עוד ניסיון, שמאלה ועוד שמאלה, אני ברחוב המקביל לשינקין.
הגעתי לחנות אמסטרדם הקטנה.
כולנו יודעים מה יש באמסטרדם אבל לא רציתי להגיע לכאן שוב,
סיימתי עם הקטע הזה בחיי. ממחר, ממחר..
ילד בן 11 יוצא מחנות אמסטרדם הקטנה עם ג'וינטים ריקים.
הוא מועד, נושא מבטו אליי ועיניו נראות כמו עיניי תינוק תמים
בעריסה שמתמלא דמעות נוכח תזוזתו שלו.
לפני שאני אפילו מספיקה לומר לו שלא יחצה את הכביש באדום,
שיעבור רק במעברי חצייה, שלא ידבר עם זרים ושלא ייקח ממתקים או
מתנות מאף אחד הוא מתרומם, יורק וממשיך ללכת.
איזה עולם.
אני מחייכת לעצמי, אפילו חתול הרחוב הזה נראה בסוטול.
אישה בחצאית ג'ינס ומעיל שחור ארוך מגיעה.
לשנייה היא מרתיעה אותי, היא נראית כאילו היא יצאה הרגע מבית
רדוף רוחות רפאים והיא האמא של כל הרוחות האחרות, אך אני מגלה
איזו אישה טובה היא.
היא מניחה ליד החתול קערה קטנה עם חלב ומסתכלת בגאווה.
עוד לפני שתולי המסטולי מספיק ללקק מן המשקה, האישה חומקת
ממבטי.
הוא מלקק ומלקק ואני שמחה שהוא אוכל קצת, אחרי הכל הוא כזה גור
זעיר.
הוא סיים.
קודם חשבתי שהוא מסטול עכשיו כנראה הוא יורד מההיי שלו כי הוא
מתחיל להקיא את נשמתו. ירוק זוועה, אדום.
הוא נשכב, עוצם עיניו וכמה שהוא רגוע, אני מתקרבת אליו- הוא
מת.
הרעל הזה.
הרוע הזה.
אני לא חושבת שזה המקום היפה בעולם, לפחות אני מקווה שלא.
איפה אתה?
למה אתה כבר לא מדבר איתי?
זה המשפט היחיד שיוצא מפיך:
"הפנייה הראשונה שמאלה, זה המקום הכי יפה בעולם".
הפנייה הראשונה שמאלה.
הפנייה הראשונה מאיפה?
למה אני שומעת את המשפט הזה רק בשנתי במעין קול מפתה ומהדהד
אשר בוקע מחוץ לחלוני עם כל כך הרבה אורות מתחלפים אשר יוצרים
ציור מזמין, טהור ושמיימי.
והקול שלך מדהים.
הוא עטוף בהילה, הילה של מלאכים.
למה?
כעת משהבנתי את התשובה-
אני כה מקנאת בתולי המסטולי.