הלילה חלמתי על לוחמי שבט סו בתלבושות וחיצים
שדוהרים אליי בזעקות נשלטות
אף אחד כבר לא יספר לי עליהם יותר שהיו הרעים
אולי רעים אבל בלי הידיעה
למרות שידעו היטב מול מי הם עומדים

בחלומי רוכב לעברי איש אדום ערום בעיניים משוחות
בידיים משוכות
והוא אוחז מושכות
ברפיון מדויק

בחלומי לאינדיאני מוהוק קרוע ועיניים רעילות
שעוררו אותי מהחלום בלי קושי

אני יכול להרגיש את הידיים של האינדיאני באוויר

משהו לגבי סנקה:

סנקה איש גיבור
איך נפל לתוך הבור
שכרה לו הקיסר
בשלב די מאוחר

סנקה איש שועל
איך קפץ מהמגדל
לבריכת אדים ודוק
בידיו חתך עמוק

סנקה  איש נבגד
את הלקח לא למד
הן יודע זאת כל לץ:
כל יועץ גומר על עץ

איש חכם חותך ידיים
קופץ לבריכה רותחת כשהדם לא יוצא מהר מספיק
ואז נחנק מהאדים

זהו איש חכם

עוד מעט שינה וחלומות
בינתיים אפשר להעביר את הזמן ברחוב
ולרדוף אחרי חתולים בחיוך מנוזל
בנעלי בית גדולות

עוד מעט שינה ושכחונות
בינתיים אפשר להעביר את הזמן ברחוב
ולהשאיר פתקי שירה בתיבות דואר נבחרות
בלי רגשות אשמה

עוד מעט שינה
בלי חלומות ובלי שכחה
שינה ניטרלית מהאומות המאוחדות תבוא אליי
ותעסה את הגב
ואני אוכל למצוץ אצבע בהנאה תינוקית
(אצבע תמיד אפשר למצוא, מוצץ לא.)

אני רוצה לפנק את השורות
ברעיונות כוזבים נהדרים
מלאי צבע, עמוסים בשקי אבקה
ולהיות נמלה עמלה של השדה המילולי

לחזור כל יום למלכת הכוורת שלי
ולהביא בתוכי אוצרות מילוליים
בעיניים עצומות
בפה מיושר
לא מחויך ולא זועף
כמו הדבורים הגדולות של המדע הבדיוני

אסור לי, בפירוש אסור לי, לצפות ממך למשהו.
לכל מיני התרחשויות וגילויים אותם אוכל להביא לעולם
דרך הרחם המילולי שלך

רצוי שאבוא מונמך ציפיות לגמרי,
בחיתול ומוצץ ולא יותר מזה,
בלי להתחייב לשורות
לסימני הפישוק הרבים ולהדגשי הקריאה המסוימים שאני רוצה לייצר
בעזרתך או בלעדייך.

אבל הנה ההרגלים שהקניתי לי כבר משתלטים עליי
ושוב אני מחליט איפה תפסקי ומהיכן תומשכי
בהנפה או משיכה איטית או אולי בדקדוק חושבני עמוק מלא מחשבה

רצוי שאניח לעצמי ואנשום קצת אוויר פסגות ספרותי
כדי שאוכל להוציא את עצמי
מתעלת הביוב המילולית שאני תקוע בה
כבר זמן רב,
הגם שישנם שיפורים (קוסמטיקה, לא יותר מזה) פה ושם,
ובעיקר רחוק מהאמת שתיאמר בסופו של דבר, בנשיקה או בהקזה

עכשיו ודאי אקח אותך ואבתר אותך בידיים פסקניות מדי
אבל המרפקים שלי לא יניחו לי
ואולי הם אלה שיצילו אותי
מפני ההשתטות הגדולה הזאת שאני נהנה ממנה כל כך,
אחרי הכול גם אני בונה ארמונות חול בשפל
מתוך ידיעה ברורה שהגאות היא צורך שלי
לא פחות משהיא אסוני.
אחרי הכול יום ששוני הוא גם יום אסוני
וכל הגברות המטריות השמש לא יצילו אותי מזה

האם זה מרגיש כמו שיר, גברתי?

רטרוספקטיבה מלאת אשמה כוססת ציפורניים מתחת לשמיכה וממלמלת:

מה אמרתי בעצם?
מה אמרת את?
האם דיברת בכלל או שאני שוב הוזה?
אולי בכלל שוחחת למישהו אחר משהו
ואני הקשבתי מהצד, תוך שאני פולש עמוק
אל תוך הפרטים הפרטיים שלך?

מה אמרתי שם בעצם?
ואיך זה ששימת הלב הדידקטית שלי שוב הופנתה
למקום הנכון פחות
זה שבו אני שוב קטן ומצטמק וצווח כילד?

למה לא אמרתי כלום?
מה היה המנגנון הרגשי הרגרסיבי שהניח לי
שוב לנהוג ככה?

"כל זאת ועוד בפרק הבא"

הנערה הקופצנית נפרדת לשלום בפעם הראשונה בחייה:

עליתי לגג וקפצתי מהר
ומחר במקומי יבוא נער אחר
שיקפוץ בתורו מהגג אל הכביש
תוך מלמול לא פוסק ומבט די אדיש

עליתי לגג וקפצתי כמו סוס
אפילו לרגע לא רציתי היסוס
וכשכל גופי פגע בעצמה במדרכה
שחררתי מתוכי שארית של אנחה

כי כשעליתי לגג וקפצתי למות
לא היה לי ספק שנקרע בי החוט
אין שורה שלישית
אין שורה רביעית