היא הוסלקה בתחתיתו של בור עתיק ענק. ראשה נטה בייאוש, היא כבר
הפסיקה מזמן לתופף בעצבנות, בצפייה. טוטם מזדמן שמצאה פעם שימר
לה אמונה. גופה סומן במכות כחולות, עורה הצטמק ועיניה חשכו מן
השהות באפילה הכבדה.
נראה שלעולם לא תמצה עצמה. התענית שגזרה על עצמה נמשכה כנצח.
כך האהבה כלאה אותה.
היא ביכתה על מר גורלה, אך בכייה הלך ונדם עד הגיעו לפני
הקרקע, כך שלא אדם ולא חיה נתקלו בהדי קולות מצוקתה. לעיתים
החליקה עוד ועוד לעומקו של הבור המצחין כך שרק רימות ותולעים
כיתרו גופה.
כך מצאה את הפתח לתהומות הנשייה...