חושך גולש לאטו מן ההר,
הלילה נושם את קצבה של הארץ,
חתן עם הינומה מפסל לו כלה,
מן החדרים משקיפה חיוורת הפנים.

לבנות הן פניה, לבנות ויפות
קרועות הן עיניה, קרועות לרוחה
שחורות הן ידיה שחורות ופשוטות
פעורות הן שפתיה, פעורות ושותקות.

העיר שוקעת מתחת לפני הים,
הגעגועים מטפסים על גב השנים,
עשן הארובות עולה לשמים,
הצער לבדו נשאר בגובה העינים.

אדם הולך ברחוב, עמו פוסעים מתיו,
מדרכות נשחקות, שחקים נדרכים
במגע צעדם
יחדיו יעטפו בשמיכת אוהבים
הווה מתחלף בעבר.
הזכרון הוא בן תמותה
בלכתו לא תושר קינה.

אשה טווה מסילת ישרים בלבה הטוב,
ההולכים לדרכם צועדים עקלתון,
המרחקים נמתחים, בדרכים צנה,
מן החלונות משקיפה האשה המתה.

לבנות הן פניה,
שחורות הן ידיה,
שותקות שפתותיה.