ב23:30- אפשר לשמוע מכונית רוחשת על כביש ריק ממרחק של
קילומטרים, מקול הרחישה המפלח את הרוח אתה יכול לדעת שהיא לא
תעצור.
ב23:30- קר לך ואתה יודע שגם חיבוק גדול לא יעזור, אבל אז אתה
שומע אותה, את המכונית שכן תעצור. אתה יודע את זה כי הרחישה
שלה קלילה יותר, עדינה יותר, היא נהגת בעצלתיים, בעייפות.

לפעמים אני שוכח שהיא יכולה להיות כזאת, אבל אז אני מבין שהיא
אף פעם בעצם לא הייתה שמחה, מאושרת. לפעמים אני מרגיש שאני
הולך לאבד אותה ושאין לי מה לעשות. אני מרשה לה - אני נותן לה
לוותר על עצמה.

ב23:30- הרוח עוברת קלילה במסדרון הבתים הארוך, אט אט נושקת
בכל דלת כאילו מבקשת להיכנס. הרוח נושאת אותה בחזרה אליי וכפות
רגליה כמעט נושקות באדמה הקרה והרטובה של החורף, ציפורניה
מרוטות וידיה מושטות קדימה נוטפות את נשמתה, מבקשות עזרה או
חמלה. הרוח הקלה מתגברת וחולצת הפלנל מתעופפת מעליה, חושפת שלד
שדוף של הילדה הכי יפה.

ב23:30- אני מתעורר, פוקח אט את עיניי העייפות שהצבע הכחול דהה
מהן כבר לפני שנים, מלטף את זקני הלבן וחורק בשיני התותבות.
ב23:30- אני מתיישב על שרפרף עץ רעוע ליד שולחן עץ קטנטן,
מדליק נר דונג וטובל את הנוצה בדיו. כותב עוד חיי נעורים על
קלף עבש וחוזר לישון.