גונדי חלם והנה הוא במדבר.
הולך לו גונדי בחלומו
ואין לו מים ולא סוכה שינוח בצלה
והחום כבד כי מדבר הנגב הוא.
ולילה ירד על גונדי בעוד הוא הולך
וצינה גדולה ירדה,
והייתה הצינה אשר ירדה על גונדי
גדולה מן החום שמקדם.
עוד הוא הולך והנה
מדורה רחוק רחוק מלפניו.
בשמחה רץ לו גונדי
אל המדורה,
שכן אמר כי בוודאי תימצא לו שם
הן חברה והן מזון ומשקה,
שכן יום שלם הוא פוסע לבדו במדבר
בצמא וברעב.
כה מהר הוא רץ עד כי הגיע אל המדורה
עוד הרבה קודם משחשב שיגיע אליה
ועוד מעט והיה רץ אל תוך התופת עצמה.
והלהבה גדולה היא,
שבע אמות גובהה,
ואין לה לאש דבר לכלותו
והיא בוערת לה כעמוד אש על פני החול,
וסנה אין לכלכל את הבערה.
היה גונדי משתאה על הפלא,
והנה יתושים ועשים ויבחושים ושאר הרמשים
עפים כולם ברבבות,
נמשכים אל אש המדורה
והיא מכלה אותם
והם מכלכלים אותה.
שמח גונדי על המדורה והתחמם לאורה שעה קלה,
ובחלומו לא תמה כלל,
כדרכם של חולמים,
על הפלאים אשר ראה.
לפתע בא אל האש פרפר שכנפיו בגון הזהב הטהור.
רואה גונדי את הפרפר זהוב הכנפיים,
והלה משייט לו כליל בין לשונות האש ואינו מתכלה.
גונדי תמה ואחר כך רגז ואז ניעור.