המים ניתזים אל הקיר בגיחה מתמשכת וזורמים מטה בתוך ענן אדים
סמיך ומעורפל. לאט, כמו דבש, מרטיבים את קרקפתי, כתפי, עורפי
וגבי...
כך אני ישוב, שעון אל הקיר, אל הטחב והפטריות שבולטים בצבעם
השחור מתוך הקרמיקה המלוכלכת. אומרים שתמיד קיים סיכון להידבק
במחלות מדברים שכאלו, לא אכפת לי. המים נקווים לאורך שיערותי
וטיפות קטנות נושרות על בטני התחתונה, מתמזגות בשיער המקורזל
המכסה כחורשה מבודדת את אזור הטבור.

מים, אני אוהב את התחושה, את החום. לא מוצאים כבר עוד הרבה
מהחום הזה. חובק את רגליי, נותן להם לשטוף ממני את כל המחשבות,
כל התהיות, כל הרגשות. כל הלכלוך נאסף ממני ומתנקז לו במן
מערבולת משונה לפיו המסורג של פתח הביוב. הכל נשטף
פנימה...טוב, חוץ מכמה שיערות. אחת מהן לוכדת את עיני לרגע,
נאחזת בקצה האחד ברווח בין הבלטות, מיטלטלת לימין ולשמאל בזרם
המים כצלופח גוסס, מסרבת להיכנע לו, מסרבת להיבלע לבין מלתעות
הביוב- להיבלע לחושך, עיקשות של רגעים אחרונים. לעיתים אני
מרגיש כך, נאחז בשברי ההגיון, מיטלטל ומנסה בכל כוחי שלא ליפול
אל תהום הנשייה, לעיתים... לרוב אני אף תוהה מה הטעם בכך? אני
מחייך חיוך שבור ומזיז את קצה השערה עם אצבעי, צופה בה נשאבת
בצרחה אילמת במורד השיפוע הקל... אולי גם אני סוג של
אלוהים...

הטוש ממשיך לירוק עלי בבוז, אני ממשיך לחבוק את רגליי, מפנים,
מכווץ בפינה, לכוד בין זוג הקירות. נראה כאילו המקלחת סוגרת
עלי...לא, לא המקלחת, העולם...
תלתלי אבק רטובים שנראים כמו פלסטלינה אפורה, נחים להם בפינה
ממול, מעניין אם העולם סוגר גם עליהם?
מוזר, בקושי  שאוויר צח נכנס הנה, שלא לדבר על אור שמש-
החלונות הגבוהים והמסורגים חוסמים אותה, מסורגים כמו הביוב, רק
להפך, כאילו אני מביט מתוך  הרפש כלפי חוץ. למעשה האבק הוא
הדבר היחידי שמסתובב פה בחופשיות, היחיד שלא מרוסן. אני לא
אתפלא אם השיגעון יכה כאן באנשים עקב המחסור בדברים הקטנים
האלו. אולי פשוט מפחדים שהשמש תזיק לי, ידוע שחשיפה לשמש מביאה
לסרטן, אני לא מפחד מהשמש... אני מפחד מדברים אחרים. ת'אמת,
אני לא ממש יודע ממה אני מפחד, הרבה פעמים אין כל סיבה לפחד,
שלא לדבר על העצב או הכעס. מן התקפים כאלו של שינוי קיצוני
במצב הרוח, סתם כך. נתפס לי הצוואר... המים החמים כבר לא
עוזרים, מה לא הייתי נותן בשביל מסאג'...

מסך הערפילים עוטף אותי עכשיו כמעט לגמרי, חוסם לי את שדה
הראיה. הטיפות מתעבות להן על הקירות, נאספות יחדיו וזולגות
במורד הקרמיקה במסלול שאינו קבוע מראש, קצת כמו דמעות... מבט
חטוף בקיר שלצידי חושף את פני המשתקפים מהמסך הרטוב, עמומים,
בקושי שאני מזהה את תווי פני הגרומים ושערותי הארוכות. גם
כשאני מביט במראה צלולה אני לא מזהה את עצמי. זה לא שדמותי
השתנתה, אני נראה בדיוק כמו ביום שבאתי לפה. בעבר פשוט לא
ייחסתי לדמותי חשיבות יתרה, לקחתי אותה כמובן מאילו- ככה אני
נראה, זה מי שאני. רק לאחרונה ההשתקפות נראית לי מוזר, אני כבר
לא מכיר את צלמי- כל פעם שאני מביט במראה אני מופתע מחדש, יכול
להיות שזה אני?
לפעמים נדמה לי שאני בעצם הבבואה העומדת מצידה השני של המראה,
צל חיוור של אשר הייתי, כנוע ותלותי בתנועותיו ופעולותיו של
האדם שממול, קיים רק לאותם מספר רגעים בהם מצחצחים שיניים,
מסתרקים או שוטפים פנים.
אשליה אופטית בלבד- הכל בראש שלי, אני מעביר יד ומוחה את
הטיפות מהמשטח המזוהם, אך בבואתי מתעקשת להישאר. "עדיין פה?"
אני שואל. ואני לא עונה, רק מחייך לעצמי נוגות מהקיר...

האדים פוחתים בהדרגה, המים החמים מתחילים להגמר- קצת כמוני.
אני מסובב את אצבעי באוויר, נותן לאדים להתערפל סביבה בצורה
ספיראלית כזו, חלושה וכמעט בלתי מורגשת. עוד חיוך שבור- המראה
מעורר בי געגוע. למה? אין לי מושג... אולי לדמעות, לא דמעות של
קרמיקה, דמעות אמיתיות!
אני לא זוכר מתי לאחרונה בכיתי, מוזר שלמרות שכאן מותר לי הכל,
כאן לכאורה אני יכול לעשות כרצוני, למרות החופש הזה אני עדיין
לא מסוגל לבכות. אין זה אפילו חופש, פשוט כאן נותנים פירוש
והסבר לכל התחושות והמחשבות שלך, כאילו שנפש האדם היא מדע...
מלבד זאת, מה הטעם לבכות אם אין מי שיחבק אותך, אלא רק מי
שיאחוז בזרועותיך בכוח...

בררר...קר לי! נגמרו המים, נגמר הזמן. הבחור בלבן שבקצה החדר,
זה שעמד כבלתי מורגש עד עכשיו- מעניק לי חסד חד פעמי של
פרטיות, כבר מתכונן להחזיר אותי לחדר. הרבה אווזים שחטו בשביל
לרפד לי את הקירות...
שאריות המים נקוות בקול בעבוע רם לפתח הניקוז... צריך כבר
לחזור לתרופות שלי, לשגרה שלי.
תנו לי רק עוד כמה דקות... רק לרעוד עוד מעט מכפור הטיפות,
להתמכר למגן הקסם הלח שחוסם את הטירוף...

עוד כמה דקות של חוסר רגש...







נכתב ב11.11.2001
מוקדש לשחר