החלטתי ללכת יום אחד ברחובות של חיפה ואני רואה ילד אחד עומד
ליד הכביש ומסתכל. הלכתי לראות מה מעסיק אותו ואני רואה שהילד
מצא עניין בשני כלבי רחוב מזדווגים. היה בערך שלוש והרחובות
היו ריקים. הצל שהבניינים הטילו ברחוב הדגיש שהשעה הייתה שעת
מנוחת הצהרים. הרוח נשבה בקלילות כשרק היא נשמעת בין הבתים,
מתנפצת לעיתים על איזה חתיכת עיתון זרוקה ומעיפה אותה עוד מטר
קדימה או אחורה לכיוון לא ידוע. האווירה הכללית וחוסר המעש
שאפיין את טיולי גרמו לי לשבת ליד אותו הילד על שפת המדרכה
ולהביט באותם הכלבים. בעוד אני מתיישב הילד מפנה מבטו אלי.
בעיניו יכולתי להרגיש ארשת של סיפוק כלשהו. ללא מילים קיבלתי
את אישורו והזמנתו והוא מתיישב לידי. ביחד, דוממים, שנינו
צופים בכלבים. והכלבים, מחוברים, נעו בתנועות שונות ומשונות.
ואנחנו, שני מבקרי קולנוע מכובדים, מעריכים כל צעד וצעד
בשתיקה.
הדממה ששררה ברחוב לוותה בצלצולי שרשראות הכלבים, צלצולים
שאיכשהו תרמו גם-כן להרגשת העייפות של הצהרים. בעוד אנו
יושבים, האפור הלוהט שבכביש חודר בשנינו, הזמן חולף ואנו אתו
כאותן חתיכות עיתון ברחוב.
אינני יודע כמה זמן בילינו יחד, אבל אז אמו הגיע. היא ראתה במה
אנו צופים ובצרחה מלוחשת אמרה,

"מה אתם עושים?! תגיד לי אדוני, אתה לא מתבייש?!"

ואני לא התביישתי, ולא היה לי משהו מיוחד מדי להגיד, אז שתקתי
והסתכלתי על הילד המשועשע במקצת.

"איפה אנחנו חיים?! אלוהים! ואתה," היא אמרה כשהיא מחזיקה בידו
הקטנה של הילד ומושכת אותו כלפיה, "אתה לך לחדר שלך עכשיו, אתה
לא יוצא עד מחר!"

הילד כבר לא הסתכל בי. כשפיו נעול ושפתיו קמוצות הציץ בפעם
האחרונה לראות מה עושים הכלבים, אולי בדאגה שמא הפריעה להם
אמו, וכך פנה בריצה לכיוון מדרגות ביתו כשהיא בעקבותיו.
אני, השריד האחרון במקהלת הקולנוענים, נשארתי לבדי על המדרכה
החמימה. הכלבים שלא הסתפקו בקהל של יחיד רצו להם, תוך משחק
רדיפה, לכיוון הפארק, השאירו אותי חסר תעסוקה. באמת, הסכמתי
אתה, איפה אנחנו חיים? איפה? בשם אלוהים! מקום שכלבים כבר לא
יכולים להזדיין בשלווה על הכביש ואנשים לא יכולים להסתכל,
ולהעביר בשקט את זמן מנוחת הצהרים.