כשהחשכה יורדת אני מנסה לישון,
כשהחשכה יורדת אני רוצה לחלום,
לא  עוד שינה סתמית אלא, את הלא מותרת,
אותה שינה שהיא אין סופית ואין לה אחרת.

ולאותה שינה לא חיוך ולא עצב,
ולאותה שינה לא רגש ולא הגה.
אותו פרצוף מתנכר שנדמה שאין כבר חשק,
היא פשוט עומדת אי שם, עומדת ומסתכלת.

אני זועקת שתיקח אותי איתה,
אך היא שותקת, עומדת בשלה.
אני כורעת ברך לפניה,
אך היא מסיטה גבה.
אני כבר נואשת,
והיא עדין קרירה.

השינה הנצחית לא חושקת בסתם אדם,
השינה הנצחית לא קוראת לאף אחד.
השינה הנצחית כל כך שונה,
ואותי היא משאירה לבד.