כשאני מנסה לחשוב מהי הדרך הכי טובה לתאר אותה, אני מגיעה
למסקנה שאין דרך ספציפית. אני הכרתי אותה טוב מאוד  שנים, את
הבחורה הזו, ועד היום לא ממש הצלחתי להבין מה הניע אותה ואיך
היא ראתה את הדברים. במהלך כל החיים שלה, היו רבים שכינו אותה
מוזרה, אבל היא טענה תמיד שהיא פשוט מיוחדת. כן, מיוחדת. אולי
זו הייתה הדרך שלה להבין את עצמה, אני לא ממש יודעת. הבחורה
הזו הייתה מלאה בסתירות  ומשתנה נמרצות,  הפכפכה, לפעמים רגועה
ולפעמים סוערת ואולי בגלל זה היא אהבה שקראו לה גל. כולם קראו
לה בשם אחר אבל רק אני באמת ידעתי שהיא נורא רוצה שיקראו לה
גל. אז אני קראתי לה כך. אף אחד לא ממש הבין למה, אבל אני
דווקא הצלחתי להבין אותה לחלוטין... משהו בגלים עשה לה את
זה... היא הייתה יושבת מרותקת מול הים לפעמים, באם היא לבד,
איתי או עם עוד חברים, מנותקת מהסביבה ואף אחד לא ממש הבין
למה, חוץ ממני. היה לנו משהו מאוד מיוחד, גם אם אחרים קראו לזה
מוזר. כשהייתי אתה לבד וניסיתי להבין אותה, לפעמים הצלחתי
ולפעמים לא אבל תמיד היה קיים הפחד אצל שתינו שהכל יכול
להשתנות. והיא כל הזמן חשבה למה אני בכלל טורחת לנסות להבין
אותה, והיא לא הבינה שהיא אחד מהאנשים הכי חשובים בחיי כבר
הרבה שנים. אני לא ממש הייתי בטוחה שהיא אי פעם תבין. למרות
הכל אני הסברתי לה את זה, שוב ושוב. אני הייתי זאת שתמכתי בה
כשהכל קרה, כשעולמה חרב עליה ולא ביום אחד, אלא בייאוש מתמשך
של חייה עצמם. אבל תמיכה זו לא מילה חזקה מספיק כדי לתאר את מה
שהיה בינינו. זה היה מין קשר קוסמי עמוק שאף אחד לא היה יכול
להבין וספק אם אי פעם מישהו יוכל. כשהיינו יחד אני הרגשתי
מוגנת אבל גם חשופה, כי היא ידעה הכל עליי. היא הייתה רשת
הביטחון שלי אבל היא יכלה להיות גם זו שתפיל אותי עמוק לשאול
בסופו של דבר.
השאלה האמיתית פה היא בעצם מי אנחנו? מי אני? מי היא?  ומי כל
אחד מאתנו? איתה אני למדתי להבין שבדיוק בשבריר השנייה שאני
יכולה להרגיש מצוין יקרה משהו בפנים שאני לא אבין אף פעם
שיגרום לי לחוש ריקנות בלתי נגמרת. כשהייתי שרויה בבלבול ולא
היה לי לאן לפנות פניתי אליה, אבל לא בשביל לשאול שאלות או
לקבל תשובות, כי תמיד ידעתי שהיא לא תוכל להועיל לי בכלום.. לא
משנה עד כמה אני מבולבלת היא תמיד תהיה יותר מבולבלת ממני.
והיא פנתה אליי בבקשת עזרה, ממש לפני הסוף, הסוף שלה, הסוף
שלנו, בטוחה שאני זו שאעזור לה, אבל אני הייתי לא פחות מבולבלת
ממנה, ולא היה לי מושג איך לעזור לה. והיא שוב פונה אליי
לעזרה, ואני רוצה, כ"כ רוצה לשמוע, לתמוך, לחבק ולאהוב אותה
כמו שהיא, בלי מסכות ובלי משחקים, אבל קשה לי, כי אני יודעת
שמנקודה זו אין דרך חזרה. והיא כ"כ רוצה שאני אקשיב אבל אני
שרוייה בתוך הגיהנום הפרטי שלי... היא הגיעה אליי בלילות, ואני
רואה אותה מנופצת לרסיסים, החיים שברו אותה והוציאו ממנה כל
צלם אנוש. והיא מספרת הכל רק לי. אך ורק לי. ואני יודעת שקשה
לה ואני כ"כ רוצה לעזור אבל אני לא מסוגלת. ודווקא בפעם
המקוללת הזו, בפעם האחרונה שהיא הגיעה אליי ואני לא עזרתי,
דווקא זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, את גל שלי...
כשסיפרו לי מה קרה לה, יומיים אח"כ, שמצאו אותה מוטלת בחדר שלה
שותתת דם, ללא רוח חיים, לא ידעתי איך להגיב, מה לעשות ואיך
להתמודד, אבל ידעתי דבר אחד בוודאות נוראית ותהומית: כל מה
שידעתי עליה היו שקרים גדולים ומכוערים שהיא שיקרה לי... היא
השאירה מכתב ואמרה שבעצם היא הרבה מעבר למה שנראה ושהחיים לא
הותירו לה ברירה אלא לעזוב אותם ולקטוע אותם בו במקום, והיא רק
בת 17... ושוב העולם התהפך לי כשהבנתי שהיא שיקרה לי יותר
מכולם והאמת שהיא המציאה במהלך השנים הייתה דימיון בעוד
המציאות של חייה עלתה על כל דימיון.. כל מה שידעתי אי פעם הפך
למטרד מוזר והעדפתי להדחיק, אותה, אותי ואת שתינו יחד בחיים
הנוראיים האלה.

בצורה הכי זוועתית שיש, רק אחרי שהיא מתה הפכתי להיות אדם שלם
שוב ומאז קיימת אצלי אופטימיות מתפרצת שכזו שאף אחד לא יכול
להסביר או מסוגל להבין. ולפעמים, רק לפעמים, פתאום אני נזכרת
בהכל וחוזרת להיות מי שהייתי פעם לשניות ספורות, במיוחד כשאני
שומעת אנשים קוראים לי מוזרה ואני עונה תמיד את אותה תשובה: "
אני לא מוזרה, אני מיוחדת..."

אני שרדתי, אבל אולי בעצם לא???