כחול מסחרר, כשמי גן-עדן אינסופיים ונצחיים. מסחרר, מסחרר...
אדום חמים ומתוק עד לכאב-לב...
ירוק איתן, בהיר, שופע עוצמה וחזק...
הוא שכב על הדשא והביט בפני השמש הזוהרת מבעד לעיניים עצומות
למחצה, תוך שהוא מזיז את עפעפיו כדי לקבל אפקטים שונים של
צבע.
התחושה היתה חלומית.
מחשבתו לא היתה נתונה לשום דבר אחר; הצבעים המרהיבים וחמימות
השמש היוו את כל עולמו הקסום, שבאותם רגעים קפואים של זמן
שאול.
קול גס וחורקני, התפרץ באכזריות אל עולמו האינטימי כצריר
צורמני.
בבהלה הוא התעורר, כשעצביו מרוטים, והחל להאבק בתוי החלום שאפף
אותו, שכן חלום - זה מה שזה היה.
לפתע ספקות החלו מכרסמים בו: אולי עכשיו זה חלום? הייתכן כי
הוא פשוט נרדם על הדשא?
מוצקותם של קירות תא הכלא האפורים סיפקו לו מענה דומם וקשוח.
לו היה זה חלום, ודאי שזוהי הינה רמה אחרת של חלימה.
הוא חש בגבו את קושיה של המיטה עליה שכב: לוח עץ מחוספס.
ראשו הסתחרר פתאום והוא נאנק.
אם זה לא חלום, חייב היה להיות רצף של ארועים שהביאו אותי
לכאן. אך זכרונו הכזיב.
למעשה, כך נתחוור לו, הוא לא זכר מאום.
ראשו כאב מנסיונות השוא להזכר במשהו מן הארועים שקדמו לחווית
החלום ממנו אך הקיץ. אפילו לא קצה קצהו של חוט.
גם שמו אבד לו. שפה? כן, אני זוכר את השפה. הוא גילה שהוא אמנם
זוכר איך להשתמש בשפה, אולם הוא לא היה בטוח: הוא לא ידע את שם
השפה או היכן היא מדוברת, ובכלל, אולי זוהי צורת המחשבה
הגולמית עצמה, ולא שפה מדוברת כלשהיא.
הוא הניח שזו אכן שפה מדוברת, לפי העובדה, שתוך כדי מחשבה,
היתה הענות רפלקסיבית של אברי הדיבור, בצורה שנראתה לו תואמת
לתבנית של שפה כלשהי.
הזמן חלף לו.
הוא הבחין בקערית שמונחת ליד הדלת ובה עיסה אפרפרה. חריץ מלבני
וצירי ברזל הצביעו על האופן בו הוכנסה הקערית לתא. הוא גם
ניחש, שמקור הקול שהעיר אותו, היה קשור בכך.
בתודעתו הוא החל לחוש, כיצד הכרתו, או חלק אחר באישיותו, מגביר
בהדרגה את קצב תפקודו, כמכונה משומנת ומסובכת המתעוררת לחיים
של תפקוד מסור, מוכני ואוטומטי לחלוטין.
הוא בחן במהירות את התא. הוא חש כאילו היה זה דבר יומיומי
ורגיל: בתא היתה "מיטה" - לוח עץ מחוספס ועקום, שהיה רך רק
במעט מהבליטה בקיר עליה הונח; חור לצרכים; דלת מתכת עם דלת
קטנה בה, להכנסת האוכל; כחמישה וחצי מטרים במעלה הקירות היו
פתחים, שדרכם נכנס אור צהוב-אדמדם - כנראה אור לפידים.
ידיו החלו לחטט בקירות, בדלת, תחת המיטה, בכל מקום בו יכלו
לגעת; אם יש מה למצוא - הוא ימצא אותו.
דקירות הרעב החלו להציק לו. הוא חייב לאכול. מבלי לדעת מדוע,
הוא ריחרח את העיסה לפני שהכניסה לפיו. נדף ממנה ריח חשוד.
בהברקה פתאומית הוא ניגש לחור הצרכים ובדק אותו. עשו בו שימוש
לפני שעות ספורות. לפי הסימנים שאותת לו גופו, היה זה אפשרי
שהוא זה שהשתמש בו אחרון.
אם כך, חשב בדומיה, אני נמצא פה כבר זמן מה.
אם אינני זוכר זאת, משמע שמשהו מונע זאת ממני. הוא הביט
בקערית. אם כך, כנראה, שכל יום, במשך זמן לא ידוע, הייתי קם,
בערך כמו עכשיו, ושוכח הכל, שיער. אין שום סיבה להניח שזו לו
הפעם הראשונה. סבירות, או רמות ייתכנות הם גורמים, שיכול
להתחשב בהם רק מי שזוכר מספיק דברים. לפיכך שיקולים כאלה הם
ניסתרים ממנו.
הוא התיישב על המיטה. הוא חש שהוא יכול להתגבר על הרעב. הוא לא
חש בצמא, ולפי זה הסיק שהוא בודאי שתה לא מכבר... כן, אולי זה
דווקא מה שמוחק וחוזר ומוחק את זכרונו, ולא האוכל. זה גם נראה
לו יותר סביר, אולם הוא לא רצה להסתכן באובדן הזכרון שוב, עם
כל המידע שהצליח להפיק מהמצב.
הוא נרעד. אולי זאת לא הפעם הראשונה שחשבתי כך!
המסקנה אליה הגיע היא, שמקור המידע היחיד עליו לסמוך, הוא גופו
עצמו.
רק לפיו יוכל להסיק נתונים לגבי הזמן שעבר עליו כאן. אולם הוא
לא הכיר במיוחד את גופו. גם המכנסיים המרופטות לא אמרו לו
דבר.
מחוסר כל ברירה אחרת, הוא בחן את גופו, מנסה לחוש באיזשהו צל
של זכרון, הכרות, או אפילו - הרגשת זרות.
היה לו הרושם שהוא רזה מאוד. הוא הופתע מכך. עצם הפתעתו גרמה
לו לחשוב שהוא אכן רזה יחסית למה שהיה פעם. מכאן, שהוא בודאי
נמצא כך זמן לא מועט. כנראה, חשב, שתת הכרתי זוכרת יותר ממני.
הוא גם היה שרירי, גילה. אז כנראה שלא חלף פרק זמן ארוך מספיק
להחלשות השרירים.
או שהוא התאמן. גם זו היתה אפשרות.
כיצד ניתן לשבור את מעגל הקסמים הזה? איך אצליח שלא להתחיל בכל
פעם מן ההתחלה?
נצנץ במוחו רעיון: אם יתאמן, גופו יתחזק יותר ויותר, והוא יחוש
בשינוי הזה שחל בו, ואז יהיה לו ממה להתחיל!
הוא בחן שוב את גופו. כנראה שזה בדיוק מה שחשבתי קודם. עם
האוכל הזה, הגוף לא יוכל להתפתח לרמה גבוהה יותר מזו.
זהו! המעגל נשבר! זאת הנקודה בה אני כבר חושב על משהו עליו לא
חשבתי קודם!
כעת, מה לעשות עם מידע זה? לא תעבורנה שעות, או ימים ספורים
לכל היותר, והוא יהיה חייב לאכול או לשתות, ואז יתעורר עם אותה
שרשרת השגות...

נכתב ב1994

<המשך יבוא... אם תרצו>