בואו נעשה חשבון פשוט. בערך עשרה אנשים מתוך מאה, וזה במצב
הטוב, עוצרים יום אחד במהלך הליכתם ברחוב, כדי לחשוב בשביל מה.
שלושה מהם ממשיכים בכל זאת ללכת לעבר העבודה, מדחיקים שוב את
המחשבה. אחד נעצר כשהוא רואה דוכן של נקניקיות ומחליט לגרד
מהארנק מעט כסף ולשפר לו את הרגשת הבוקר. נשארנו עם שישה אנשים
שהתיישבו בנתיים על שפת המדרכה, מגרדים בראשם וממשיכים לחפש
סיבות. שניים מהם קמים לפתע ורצים. הם חייבים לרוץ, אחד מהם
אפילו רץ מהר. לאחד מצלצל פתאום הפלאפון והבת שלו מודיעה לו
שהוא מאחר למשחק הכדורגל שלה ושזה פוגע ברגשות הכי עמוקים שלה,
הוא עוצר מונית ונעלם עם המחשבות שלו. נותרנו רק עם שלושה
אנשים שאחד מהם נעמד וצועק שזה מוגזם מידי ודי. ושני האחרים
חושבים שהם יותר טובים והם מקבלים החלטה חשובה והולכים לים כי
זה הדבר הכי ספונטני שהם יכלו לחשוב עליו. אחד מהם מתאמץ
כל-כך, לשחות, עד שלבסוף הוא טובע. והנה נשארנו רק עם אחד.
מבולבל, נואש ורטוב מעט מטיפות המים המרחפות באוויר. והוא
בוכה. הוא כל כך בוכה. הוא חושב על כל הרע שיש בעולם ועל החיים
האומללים שלו. והוא חושב והוא בוכה. כל כך חושב וכל כך בוכה עד
שלבסוף הוא מתפוצץ.
אז אני שואל אתכם, בשביל מה בכלל לחשוב בשביל מה? תלכו לעבודה
ותדחיקו, תאכלו ותפנקו את עצמכם, תעשו ספורט ותוציאו את זה,
תבלו עם המשפחה ותעניקו לה עדיפות על עצמכם, תצעקו חזק לשמיים,
תנהגו מידי פעם בספונטניות מחושבת. אבל אל תאבדו את עצמכם לדעת
כי בסוף אתם עלולים לטבוע במחשבות האלה או פשוט להתפוצץ.