נראה לי שהיא אהבה אותי.
לא יכלתי אף פעם להיות בטוח, כי היא אף פעם לא הסתכלה לי לתוך
העיניים.
היא הסתכלה עלי, אבל אף פעם לא לתוך העיניים.
אני חושב שהיא פחדה לא לראות אהבה.
ביום שישי הלכנו לאכול במסעדה שאכלנו בה כמידי יום שישי. בחרנו
באותו שולחן כמידי יום שישי, והתיישבנו.
הזמנתי, כמידי יום שישי, סטייק עם רוטב הבית, וצ'יפס. היא,
כמידי יום שישי, הזמינה סלט גן.
בזמן הארוחה היא רק התבוננה באוכל. לא הרימה את הראש לרגע, ולא
אמרה מילה.
חשבתי מה עובר לה בראש, ולמה בזמן האחרון זה רק מחמיר.
לא רציתי לחשוב על דברים כאלה בזמן הארוחה. ככה מאבדים את
התאבון.
לפתע, היא הרימה את הראש, הסתכלה עלי, וחייכה חיוך קטן.
רציתי להגיד משהו. רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה, ושאם היא
חושבת שלא, אז היא טועה, ושאני בחיים שלי לא אהבתי מישהי כמו
שאני אוהב אותה.
רציתי להעלים את כל החששות שהיו לה ושלא תהיה יותר עצובה.
חשבתי לרגע שהיא תגיד משהו, אבל היא החזירה את ראשה למטה,
והמשיכה להסתכל על הסלט.
גם אני לא אמרתי כלום.
אחרי שסיימתי, ישבתי עם הידיים מאחורי הראש והסתכלתי עליה
אוכלת את הסלט, ירק-ירק.
אחרי שגם היא סיימה, היא המשיכה להסתכל על עלה החסה הבודד
שנשאר על הצלחת.
ידעתי שמשהו לא בסדר, וכל כך רציתי לדעת מה.
איך לא שמתי לב? אנחנו חיים ביחד כבר כמה חודשים, וכל יום אני
רואה אותה. למה לא שאלתי?
היא הרימה את הראש קצת, כאילו עמדה לשאול אותי משהו, אבל במקום
זה היא תפסה את הסכין, וחתכה לעצמה את הורידים.
הרמתי את עצמי לאט.
בהתחלה רציתי רק לצעוק עליה.
למה? למה היא חייבת לעשות את זה כאן, מול כל האנשים האלו? היא
סתם רוצה לעשות לי שם רע.
התכופפתי אליה. הראש שלה היה מונח בתוך עלה החסה שהיה על
הצלחת. כל כך אסתטי.
כאילו תכננה את זה.
הרמתי את גופה והנחתי אותו על המושב.
רציתי להגיד משהו, אבל היא כבר לא יכולה לשמוע. אולי לא רציתי
להגיד שום דבר.
מה עוד יכלתי לעשות? נישקתי אותה על המצח.
הסתכלתי לה בעיניים, וראיתי בהם אהבה.
אולי אני אשם.
אני אלך למצוא ראי. |