הלכתי לחפש היום אבן...
אני יודע שיש אותן בכל מקום ושהן כל כך פשוטות ולא עמוקות,
אבל רציתי אבן. אז הלכתי כל היום והבטתי באבנים, האבנים היו
מיוחדות כל כך.  אחת הייתה בצורת מאובן של חילזון ואילו השנייה
של עקרב, כל כך מיוחדות היו שרציתי כל כך לקחתן איתי והרי יש
לי מקום רק לאבן אחת.....
אז המשכתי לחפש באותו יום עד השקיעה ומעבר לה, כי כל כך רציתי
אבן, אבן שתהיה רק שלי, שלי ולא של אף אחד אחר. היו שם אבנים
מחרסית ומצור ומכל סוג שיכלתי להעלות בדמיוני, אבל לא הייתה שם
האבן שלי.....  .
למחרת נסעתי לבדי, נסעתי למרחק לחפש את האבן המיוחדת שתהה לי
אם רק אמצא אותה, אך שוב התאכזבתי כי האבן שלי לא הייתה גם שם.
האבנים כל כך יפיפיות הן ומנצנצות לעתים אך לא מושכות כמו האבן
שתהה לי, כי היא תהיה היפה מכל, המנצנצת מכל והחזקה מכולן!!.
אחרי שלושה ימים של חיפוש מאסתי, חזרתי הבייתה אל אימי והבטתי
אל תוך עינייה דרך דמעותיי, ואז היא הלכה, יצאה אל החצר והביאה
אבן.
האבן הייתה פשוטה אפורה, לא מנצנצת ולא מדהימה למראה... אבל
היא הייתה האבן שלי, רק שלי מכל העולם.
מאז אני והאבן תמיד בייחד, היא תמיד ישנה לה בכיס שלי בזמן
שאני בחוץ ובלילה כשאני ישן היא מתעוררת ושומרת עליי, ככה, בלי
לזוז, היא רק עומדת שם ובוהה, היא האבן שלי, אהובה.