אזכורים מסוימים מסגירים את גילו המופלג של הסיפור הזה, אבל
הוא עדיין אקטואלי.
מחלקת אבל לאומי במשרד הפנים הייתה מחלקה קטנה וצנועה. מנהל,
שני סגנים, כמה מזכירות. שום דבר מיוחד. האמת היא שזאת הייתה
מחלקה סודית שרק מעטים ידעו על קיומה, בגלל רגישות הנושא.
התפקיד של מחלקת אבל לאומי היה לקבוע מתי יוכרז במדינה יום אבל
לאומי, מתי יושמעו ברדיו שירים עצובים של אריק איינשטיין, מתי
קרייניות החדשות של שמונה בערב ישפילו את עיניהן בענווה,
בשתיקה של רגע, לפני שיציגו את האייטם הבא ומתי ימשך הכל
כרגיל, כאילו ששום דבר לא קרה.
מנשה היה ראש המחלקה כבר עשרים ושתים שנה ועם נסיון כמו שלו
קשה להתווכח. להכריז יום אבל כשנהרגים 35 איש בפיגוע אוטובוס
כל ילד יודע. להפסיק את הפרסומות בערוץ 2 אחרי התנקשות בראש
הממשלה זה לא בעיה. אין בעיה גם כשבשטחים מישהו יורה על אוטו
של מתנחלים ונהרגים שני אנשים, או כשבלבנון נהרג חייל ממטען
צד. אז אף אחד לא חושב אפילו לשנות את השגרה. הבעיה היא במקרים
הלא ברורים - התחום האפור, כמו שמנשה קורא לזה. בין אבל לאומי
לאבל מקומי. מקרים של שבעה אנשים ומטה, מקרים שהקורבנות היו
ערבים או פועלים זרים או משהו, מקרים שבהם האנשים מתו אחר כך,
בבית החולים. אז כולם באים אל מנשה כי הוא היחיד שיודע.
לפני מנשה עמד בראש המחלקה אבא שלו. עם קום המדינה הוא הקים את
היחידה ועמד בראשה במשך כל השנים האלו. עד שבמלחמת יום כיפור
הוא יצא לשטח לבדוק את ממדי האבל לצורך הטקסים שלאחר המלחמה
ונהרג מפגיעת טיל "סאגר" מצרי. במשרד הפנים השתררה מבוכה כי אף
אחד לא ממש ידע איך לדרג אבל של כזאת מלחמה. אבל מנשה נשם אבל
מאז שהוא נולד והוא ישר נכנס לנעליים של אבא שלו והציל את
המצב. מאז הוא שם ואף אחד לא מערער על כך. היו שטענו כי מותו
של אביו השפיע עליו בעת קביעת דרגת האבל של מלחמת יום
הכיפורים, אבל מי שמכיר את מנשה מקרוב יודע שהאיש ישר כמו סגל
ושום דבר, אבל שום דבר, לא יכול להשפיע עליו. נכס אמיתי.
עכשיו כל זה כבר לא חשוב. לפני חצי שנה פיתח צוות חוקרים
מאוניברסיטת בן גוריון תוכנת מחשב מיוחדת שבלי בעיות קובעת אם
להכריז יום אבל לאומי או לא. כל מה שצריך זה להכניס לה כמה
נתונים כמו, למשל, מספר ההרוגים, הגיל שלהם, מתי היה הפיגוע
האחרון ותוך שניה היא מחשבת את מדד האבל. הנוסחה הייתה:
100 365
---------------- X ----------------
מספר הימים גיל ההרוגים
מהפיגוע האחרון הממוצע
עכשיו כל ילד כבר היה יכול לקבוע יום אבל והמחלקה התפרקה. מנשה
קיבל קצת פיצויים ואיזו מתנת פרידה ושאר העובדים לא קיבלו כלום
וכולם הלכו הביתה. במקום כל המחלקה היה עכשיו עובד אחד שהיה בא
פעם בשבוע לבדוק שהמחשב פועל והכל בסדר וזהו.
לא נעים להגיד, אבל עכשיו כולם ישבו ורק חיכו שיהיה איזה פיגוע
או לפחות התקלות בלבנון כדי שהמחשב שלהם יוכל להבחן בתנאי אמת
ולהוכיח את עצמו. פה ושם היו איזו דקירה או תאונת דרכים. שום
דבר שממש יוכל לדגדג את המחשב.
עד שבדצמבר התפוצץ מחבל מתאבד בתוך פעוטון והרג גננת ושישה
תינוקות בני פחות משנה. בזה המחשב לא הצליח לטפל משום שהוא לא
היה מתוכנן לקחת בחשבון הרוגים בני פחות משנה.
בקיצור, המחשב השתגע ולא הודיע על כלום. מנגנון האבל לא הופעל
והכל נמשך כרגיל. אנשים ידעו, כמובן, על הפיגוע אבל כולם
התייחסו אליו כמו אל עוד תאונת דרכים מצערת. בעיתונים הוא זכה
לכותרות קטנות יחד עם פרשת רב שהטריד מינית ילדות בנות עשר ועם
תצלום של ילדי קיבוץ דרומי כלשהו בשדה פורח. בטלוויזיה הוא
הוזכר לרגע לפני שהזרקורים עברו לחזאית החיננית. קוסמטיקאית
מבאר שבע זכתה בפיאט פונטו בגלגל המזל.
אחרי שבוע אחד העובדים לשעבר במחלקה הדליף את הסיפור לעיתונות.
הפרשה התפוצצה ברעש גדול. בכירים זומנו לחקירות, דוברים
הכחישו, אנשים הפגינו ברחובות. העם הרגיש שרימו אותו כל השנים
האלו, ובמיוחד באותה פעם אחרונה, עם התינוקות. זה האבל שלנו
ולאף אחד אין בעלות עליו. יש לנו זכות מלאה להחליט מתי אנחנו
צריכים להיות באבל ומתי לא.
בהתחלה הממשלה הכחישה הכל אבל ההוכחות הצטברו והלחץ הציבורי
הכריע אותה. בתוקף זכותו הפקיע ראש הממשלה את זכות השידור ועלה
לאוויר בכל הערוצים בו זמנית. ילדים בכו כי הפסיקו להם את מיכל
ינאי באמצע ועקרות בית התעצבנו כי קטעו להן את "סנטה ברברה".
בפנים נפולות הודיע ראש הממשלה כי אכן נעשתה טעות וכי האחראים
לכך ייענשו במלוא חומרת הדין. הוא הודיע כי מחלקת אבל לאומי
במשרד הפנים תיסגר עוד השבוע וכל עובדיה יפוטרו. מעכשיו כל אחד
יעשה מה שהוא מרגיש. הבעיה הייתה שאף אחד כבר לא הרגיש כלום.
אחרי עשר דקות נגמר הכל והשידורים שנקטעו המשיכו. מנשה חזר מן
השירותים, רוכס את מכנסיו. "היה משהו מעניין בטלוויזיה" ? שאל
את אשתו שישבה וצפתה.
- "לא... סתם דיבורים". |
