הכי טוב זה לברך
על החיים ועל הנושמים,
העומדים בתור
והמביטים דרך החלון,
מסתכלים בדממה בנשימה המתמשכת
המתמידה והתומכת
של עלים יבשים שנשרו
או קצוות ענפים מתגרים בשלכת.

והעולם מתמלא בתוכן
ולווא דווקא משום שהוא שייך לאחרים
אולי משום שיש בו כח לסבול את המכות
ואת מסלולי נדידת הציפורים
ואת הרביצות הכבדות של הכובשים.
לפעמים, דווקא מתוך כל אלו
מתרחשת איזו תנועה.

בשיכול איברים התקדמות נשברת
בשבילי הלב נותרה הפוגה,
ערב נופל מתחת לראשינו הגאים,
הצפופים. המכובדים.

אני זר בתוך פרחי שלווה
מתמודדת בקלות במרבצים השלווים.
ואתה, מה איתך, כשאתה כולך שוכב
ומבקש למצוא?