זה הקטן

יובל הקטן כל בוקר יצא אל הישיבה
וכל בוקר חשב את אותה המחשבה
יובל הקטן היה ראשון מבין החמישה
שאימו הרבנית - שלחה ללמוד דברי תורה

יובל את מוחו ייגע בשאלה
על למה ומדוע לא ברא
את האמהות יצורים רבי-זרועות
שכל ילד לפי צדק ויושר
יזכה ביד חמה באושר

אמרו עליו על זה הקטן
שגדול בתורה יהיה לכשיגדל
ואמו אמרה - שהוא אמיץ וגיבור גם

אבל יובל הקטן סבר אחרת
הוא חשב שהנטל מידי כבד -
והוא הרי רק ילד

הוא רצה להיות שוב מספיק קטן
כדי לזכות בכל משטח גופה החם
ראשו על כתפה חזהו צמוד אל חזה
כך הוא רצה

באותו בוקר כשעמד על שפת המדרכה
כנדרש הביט - לצד אחד -
אחר-כך כנגד ושוב בחזרה
ולפני שירד על פסי המעבר
כף יד ימינו אחזה - בכף ידו השנייה

יובל הקטן אז את עיניו עצם - ולחש
בואי אמא - עכשיו.

כאשר הנהג שהצמיד אותו אל הכביש
בחיל רכן מעליו לראות את גופו הרך
שחובק כה בזרות את האספלט.

יובל הביט בו ללא מורא ופחד
ולא הניד אפילו עפעף.