אף אדם לא ידע
את שחש אז לבה
המקום השמור בעולם
חומות של שנים
ושבילים לא נוגעים
שדרכם אל העדן
אפסע
ימים ארוכים
ולילות בודדים
שאחצה
לשם מה, לא אדע

אם לא הייתם
בשר מבשרי
כבר מזמן לא הייתי
אתכם
שואבת כוחות לענג
את לבכם
הטהור השמור במסגרת

איך הזמן הרובץ
על הדשא בחוץ
לא מניח לנפש לנוח
לא רוצה לדבר
לא רוצה עוד לשמוע
מדוע הלב התנפץ

רסיסים רסיסים
של חיי אז חולפים
מול עיני הכחולות הלאות
שהיו אז יפות ונותרו עצובות
על שנים כואבות וצורבות

ככוויה עמוקה
כצלקת בוהקת
אשרוד את היום הבא
אל תקרא לחיוך
הוא גם ככה כקמט
החורט זיכרון מר בליבך