הם ישבו דמומים בקרון, בעוד הרכבת שטה והתרחקה לה, באותו אופן
קבוע מראש, כסמל לדטרמינזם, שהיה עשוי להיות מדכא, אילולי
הגבעות הירוקות הללו, ביניהם היא התפתלה כעת, פיתולים רחבים
וענוגים, כחיטובי גופה של אישה חושנית, ישנה בשלווה, תחת שמים
כחולים ענוגים.
זוג אנשים זרים, שביניהם יש יותר משותף משהם היו חולמים לצפות.
בלבבותיהם - סערה. סערה של טרדות לא קטנות, אך לא עצומות. כמו
שקורה לרובנו, לעיתים לא רחוקות. אולי שני בחורים, או שתי
בחורות הם היו, אבל יודע הכותב נפש קוראיו ועל כן יאמר - בחור
ובחורה. או, אם תרצו, בחורה ובחור.
ציפור מגביהת עוף, עברה לה מעל ובהביטה מטה, ברכבת הרחוקה -
האם היא תהתה כיצד היא יכולה לראות תולעת ממרחק כזה? איזה טעם
יש לה, לתולעת שכזו? האם היא פשוט מזדקנת ומדמיינת דברים? או
שהיא לא נחה מספיק? בכל אופן, משב הרוח הקסום, תחת כנפיה
הרחבות הפיג עד מהרה כל מחשבת של שטות, והותיר את הציפור פשוט
מתענגת מפעולה המעוף העצמי, חלומו של האדם מקדמת דנא.
לאט, לאט, החלה הכרתם של השנים, להתקרב להווה. דומה שככל
שהתרחקה הרכבת מהעיר והעמיקה אל ממלכה  שבה פחות ניכרה
שתלטנותו של האדם, כך גם מחשבות שני בריות אלה, ואולי גם בתאי
הרכבת האחרים - אצל אנשים בהם איננו מביטים בכוחותינו האדירים
כצופים מבחוץ, כקוראים, ככותבים - החלו להתפכח ממחשבות על העבר
והעתיד ולחזור לכאן ועכשיו. לחזור הביתה. לבית הזה, שאותו
מעולם לא עזבנו באמת.
בתחילה, מזוויות עיניהם. ממש בזהירות הם החלו בוחנים האחד את
השני. דקות ההבחנה בה הצטיינו שניהם - מסיבות שאולי יגלו מאוחר
יותר שהן כמעט זהות לחלוטין - חשפה קווי אישיות ברבדים לא
רדודים כלל וכלל, והכרות ברמה מיוחדת מאוד החלה להיווצר בנפש
השניים. עד מהרה כל אחד מהם גם ידע שהוא נתון לבחינת השני.
לא הייתה כאן שאלה של יופי, אם מישהו שואל את עצמו. לא שאלה
כזו בכלל. שאלות אחרות? לא. לא היו כאן שאלות, לדעתי. זו הייתה
התבוננות ספונטאנית. השאלות, אם אפשר לקרוא להן ככה, לא היו
מהותיות בכלל. כמו ילד המתבונן בעיניים פעורות בסרטון מואץ
המראה פרח בפריחתו: חווית ההתבוננות - בה יש את הקסם. לא
באינטלקט הטורדני מאחור (או בעצם מלפנים - כוילון או צעיף
מטשטש ומתעתע...)
לא הייתה כאן שאלה של גיל, גם כן. או של משיכה.

<המשך יבוא...?>

נכתב בשנת 2000