השמש, שבקושי הראתה את פניה במהלך היום, כבר נעלמה מאחורי קו
האופק לפני שעות ארוכות והשעה הינה שעת לילה מאוחרת. הרחוב הצר
והחשוך משתדל להיאחז במספר קרני האור הבודדות שמפזרים שני
הפנסים הגבוהים שבו. הלילה יורד הגשם בכמות אדירה מהשמיים
הקודרים, שוטף את המדרכות, את חלונות הראוה של החנויות ברחוב,
את הספסלים הציבוריים הרעועים, זורם בין חריצי הכביש הסדוק
ומתנקז לביבים שבשוליו. אני נלחם בו במטריה השחורה הגדולה שלי,
מפלס את דרכי לעבר בית קפה ישן שבפינת הרחוב. מנער את המטרייה
מטיפות הגשם שנספגו בה ומניח אותה בדלי שהונח בצד דלת הכניסה,
מרכז את קומץ המטריות של לקוחות הקפה. אני מתיישב ליד אחד
השולחנות שצמודים לחלון המשקיף לרחוב הרטוב, מסיר את מעיל העור
החום ומסדר אותו לצידי. על השולחן מונחת מפה משובצת ריבועי בד
אדומים ולבנים, במרכזו ניצב עציץ קטן עם פרח צהוב נבול שכבר
היו צריכים להחליף אותו מזמן.
המלצרית ניגשת אליי, גופה הרחב מוסתר מאחורי סינר מוכתם, שיערה
העבה אסוף לאחור בסיכה. היא שולפת עפרון שהיה מונח על אוזנה,
מוציאה מכיס שבמרכז הסינר שלגופה פנקס דק. "חמודי, מה תרצה
להזמין?" היא שואלת, מכווצת את מצחה בריכוז ואני מבחין בקמטים
העמוקים שמסותתים לאורכו. הייתי מבקש קערה גדושה בסלט של אושר,
עם כל המרכיבים שצריכים להיות בו, ואם אי אפשר אז איזה משקה
אושר מוגז, ואם אין גם את זה אז לפחות דיאט אושר, העיקר קצת.
"חמודי אתה מתכוון להזמין?" היא מאיצה בי. "קפה חם, בבקשה" אני
מבקש. היא רושמת את ההזמנה בפנקס, מחזירה אותו לכיס הסינר
ונעלמת.
בית הקפה כמעט ריק מאדם ואני סוקר את האנשים שהחליטו להקדיש
ערב חורפי וסגרירי זה לשתיית קפה בציבור. מעניין מה בכלל מניע
אנשים לעזוב את הבית ביום שכזה. בכלל אין בשביל מה. בנייני
העיר המפויחת כמעט שקורסים תחת עומס הסופה שמתנהלת בחוץ, מבעד
לשמיים האפורים לא ניתן לראות את אור הירח, וממעט האנשים
שנתקלתי בהם בדרכי מהבית ראיתי שאפילו האנשים קודרים היום יותר
מתמיד. בחורה צעירה מעברו השני של הקפה, לבושה בשמלה דקת גזרה
לא מחמיאה במיוחד שחושפת את רגליה העבות, נעמדת וצועקת על הגבר
שיושב למולה ומעשן לו בהנאה יתרה סיגר עבה, מפזר את העשן הסמיך
לכל עבר. היא מרימה את כוס הזכוכית שעל השולחן ובתנועה נמרצת
שופכת את כל השתייה שהיתה בכוס על הפנים האדישות שלו. הנוזל
מחלחל במהירות בחולצת הבד הלבנה שהוא לובש ונספג. הגבר מזנק
ממקומו, מרים מספר מפיות שסודרו בצד השולחן ומצמיד אותן בחוזקה
לחולצתו. "איך את מעיזה, כלבה" הוא מכה את ידיו על השולחן
שנרטב גם הוא, שלולית כהה נקוותה במרכזו, וצועק, פניו מאדימות.
"הגיע הזמן שתלמד שאהבה זה לא רק כסף. זה לא כמו אחת מהעסקאות
המטומטמות שלך. מה חשבת לעצמך? שאם תמשיך לקנות לי מתנות אז
אני אעשה כאילו אני לא יודעת שאתה עדין איתה. הריח המסריח שלה
נודף מהבגדים שלך" היא מסננת לעברו בכעס מהול בבכי. היא מרימה
את הארנק שלה שהיה מונח על משענת הכיסא, עוזבת את השולחן
וצועדת לעבר הדלת. לפני שהיא פותחת את הדלת היא מסתובבת לאחור,
כאילו נזכרה פתאום במשהו חשוב שלא הספיקה להגיד אבל התכוונה
ואז ממלמלת לעצמה "אה, אתה אפילו לא שווה את זה". היא יוצאת אל
הרחוב הגשום, מכסה את פניה עם כפות ידיה ובוכה. הגשם נחלש מעט
והוא מלטף אותה, שוטף ממנה את דמעותיה ביחד עם האיפור הגס שעל
פניה. היא מרימה את היד ומונית נעצרת. היא נכנסת בזריזות
וטורקת את הדלת.
"בבקשה, חמוד, הקפה שלך" המלצרית מחייכת ומניחה את הקפה החם על
השולחן ליד העציץ הקטן עם הפרח הצהוב הנפול, זה שכבר היו מזמן
צריכים להחליף. "תודה" אני מחייך בחזרה והיא מסתלקת.
זה מה שאני אוהב בהווי הזה שקיים בבתי הקפה הקטנים האלה, בתי
הקפה שמזמינים את האנשים שעוברים ברחוב לבחור בהם כמקום
לבילוי. ובילוי זה דבר מאוד כללי. כלומר, אפשר לעשות את זה
פשוט; נכנסים שותים משלמים והולכים. אולי גם חוטפים משהו לאכול
בדרך. אפשר למשל לקבוע כאן פגישה קצרה עם פרטנר נוח לשיחה
סתמית. אפשר לבוא לכאן כדי להתאמן על משפטי פתיחה מול קהל
הנשים שמבלה בקפה מידי יום. הבילוי שאני אוהב זה לשבת ולהקשיב
לשיחות של אחרים. לנסות להקשיב למילים שנאמרות, לבודד את
הרגשות שמוחבאים מאחוריהן. להתרגש מצרות של אחרים ולהתנחם מעט
מעצם קיומם. להתנתק קצת מהצרות שלי.
עכשיו, משעזבה הבחורה, אף אחד כבר לא מספק לי נושא מעניין למקד
אליו את מחשבותיי ואני מתחיל לחשוב על עצמי. את זה אני פחות
אוהב. זאת הנקודה בה הבילוי שלי מגיע לסיומו בדרך כלל. ודווקא
חבל, כי באתי לפה כדי לנסות להתנתק קצת, להתאוורר. נמאס לי כבר
לשבת בבית ולחכות כל הזמן. מאז שחזרתי מהאוניברסיטה ישבתי לי
בסלון, מול התנור הישן שמתעקש להוכיח לי שהוא מצליח עדיין
להוציא חום וטרם הגיע הזמן להשליכו. לו רק יכול היה לספק לי גם
קורט אהבה ביחד עם קמצוץ החום. וזה למעשה בדיוק מה שצריך
בלילות שכאלה. אבל התנור הזקן שלי שובק חיים בערך פעמיים בשבוע
כך שזה ממש לא משנה. אז ישבתי לי בסלון וחיכיתי. פשוט חיכיתי.
העברתי קצת את הזמן בצפייה בכמה תוכניות חסרות כל משמעות
בטלביזיה. אפילו הכנתי לי קערה עם קורנפלקס מצופה דבש מתוק.
אבל בסך הכל פשוט ישבתי וחיכיתי. והכי עצוב זה שזה לא הלילה
הראשון שאני יושב ומחכה, מאמין קצת או לפחות מקווה. האנשים
שבאמת קרובים אליי רואים שקצת השתניתי, שאני קצת בתוך עצמי. הם
יודעים, אלה שקרובים באמת, שאני מחכה. וכשחושבים על זה לעומק
אני כבר לא בטוח אם יש טעם לחכות. כלומר, גם אם בסופו של דבר
הציפייה הממושכת הזו תגיע לקיצה, האם כל זה ישתלם בכלל או
שעדיף להמשיך פשוט הלאה. אבל אני לא מצליח כרגע, אז אני פשוט
ממשיך ומחכה. אולי אני צריך באמת לעשות משהו, אולי אני צריך
ליזום איזושהי פעולה שתקצר את זמן השהייה ואולי עדיף שאני לא
אעשה כלום. אני פשוט אמשיך לחכות. וזה לא שטוב לי עם זה אלא זה
פשוט שאני תולה בזה את כל תקוותי ואולי זה הדבר שהכי קל לעשות.
אבל כל פעם שעולים בי רגעים של נוסטלגיה אז רק גובר בי הרצון
לדבוק בציפייה המגוחכת הזו. דבר אחד ייאמר לזכותי וזה שלפחות
אני משתדל להנעים קצת את הזמן בנתיים. לפנק את עצמי. כמו למשל
ללכת לבית הקפה הישן ולהקשיב לזרים. ואז להרהר לעצמי מעט, בזמן
שהקפה שהזמנתי מתקרר.
הקפה, שהמלצרית הניחה אותו סמוך לעציץ הקטן שבמרכז השולחן. זה
עם הפרח הצהוב שתפרחתו נשרה וראשו מורכן כלפי מטה, הפרח שאולי
כבר מזמן היו צריכים להחליפו, אבל בטח מישהו מקווה שיום אחד,
הוא עוד יצמח ויזדקף לו בחזרה, ובנתיים... בנתיים גם הוא
מחכה.