אנשים מנהלים רומן עם המחשבות שלי ושולחים להן פרחים
ששורטים לי את המוח.
כמה שנאה אגורה בתוכי, לצבעים
אשר אינם קיימים באמת.
וכולכם, אינכם אלא ריק עבורי, כ-
הבטחות שווא אשר אין בידי העולם לקיים.
כולכם אופנות משתנות ומילים עזובות משמעות.
וכמה מאסתי במחזרים צנומי נפש,
ועבי מסך עיוורון,
המלטפים את ראשי באצבעות מתות,
וממתיקים את שמי,
כפי שממתיקים גלולה מרה.
לא אשכח כיצד נמנעתי מלהסיט את מבטי
ממך-מציאות שקופה ו
רוויות כאב.
כולכם מספרים לי על עתיד
אליו אין לי כל כוונה להגיע,
מהדהדים לי במוח
כמו מנגינה מטונפת [כתם של ריק]
שלא
יורדת לי
מה
נש
מה.
וכמה כמהה נפשי ללכת מפה
למקום אחר,
בעודה מזכירה לי בקנאות
כי עוד אשכח במהרה את כל אותם
אנשי שמנת חלשים,
המרחפים באוויר כזרע אלוהים
הנשפך לשווא.