השעה היתה 12 בלילה ועליתי לשמירה האחרונה שלי במגדל התצפית.
אני נמצא כבר 21 יום במוצב ושום דבר לא קרה, אבל היום הרגשתי
שיהיה שונה. זה היה לילה קר מהרגיל והרוחות נשבו במהירות של 50
קשר לפחות, לא היו כוכבים בשמיים ולא ירח, חושך מצריים, כל מה
שהיה חסר זה מעט ערפל בכדי שלא יהיה אפשר לראות דבר. מהרגע
שעליתי למגדל הייתי דרוך, מסתכל על השעון בכל רגע כדי לתעד את
הדקה שבה זה יקרה. עברו רק שעתיים וכבר לא הרגשתי את הרגליים
בגלל הקור. ניסיתי בכח להשאר ער. מכל הפעמים בהם הייתי במגדל
זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי קשה להיות עירני, דווקא עכשיו
כשזה ברור שזה הולך לקרות, ומריחים את זה באויר, בדיוק ברגע
שאתה רוצה להיות מרוכז גופך בוגד בך. התחלתי לשחק עם עצמי משחק
תפקידים כשאני ציפור משוגעת שמנקרת באויר. שיחקתי משחקים
בפלא-פון עד שפרק היד התחיל לכאוב והעברתי את הפלא-פון ליד
שמאל, אבל זה לא היה נח, כמו עוד דברים שאי אפשר לעשות ביד
שמאל כשאתה ימני, בעיקר אם צריך להזיז את היד מצד לצד כל הזמן
כמו בצחצוח שניים. הנחתי את הפלא-פון בצד וחזרתי להיות ציפור
כשמדי פעם אני מביט מסביב ובשעון. עברו 4 שעות ואני כמו אסיר
שהשאירו לו את האור דולק בכדי שלא יוכל לישון. כשהרגשתי שאני
לא מסוגל יותר קמתי, אבל מיד התישבתי. אי אפשר לעמוד עם שכפ"צ
במשקל של שיריון מימי הביניים. חיפשתי תעסוקה כלשהי בתוך המגדל
אבל מלבד שקי חול, לא היה דבר, מטר וחצי על מטר וחצי של שעמום
עם ארבע כיווני אויר או יותר נכון ארבע כיווני רוח פרצים
שלוחשת "לא קר לך מספיק" ומתגברת. אחרי 5 שעות האיברים היחידים
שהצלחתי להזיז היו העפעפיים שנלחמים בכח המשיכה. השעה 5:37
היתה הפעם האחרונה שהסתכלתי בשעון לפני שנרדמתי. גופי בגד בי
סופית.
ואז זה קרה. בדיוק בשעה 5:58, שתי דקות לפני סיום השמירה,
המפקד עלה למגדל בשקט בשקט ותפס אותי ישן. כדי להבהיל אותי
ולהסביר לי את חומרת הדבר הוא העיר אותי בקול של דריכת נשק.
הסתובבתי ויריתי בו, זה היה מחבל, חשבתי לעצמי. מחבל שבא לפגוע
בחופש שלי.
המג"ד לקח אותי לשיחה ואמר לי שעשיתי את הדבר הנכון, שאין לי
מה להרגיש אשם ושרק משום שעברתי אירוע טראומתי הוא לא שולח
אותי לכלא על כך שנרדמתי, להפך הוא שולח אותי הביתה לשלושים
יום להרגע, ושוב הדגיש כי עשיתי את הדבר הנכון. אם רוצים
להתחמק מעונש יורים במפקד.