אני מותח את ידיי רחוק ככל האפשר, משלח את שארית תרדמת הלילה
וקם מהמיטה. יום  ראשון זה יום תופסת. היא מנפנפת לעברי במברשת
השיניים הכחולה שלי ומתחילה לרוץ בבית כמו משוגעת. שיערה
המתולתל מתנופף מצד לצד והרגלים הדקיקות שלה מזנקות מנקודה
לנקודה. מהצד זה נראה כמו ריקוד פולחן אפריקאי. אני, עדיין
בפיז'מת הפסים שלי, רץ אחריה בסלון שלנו, משתדל לא לשבור שום
דבר. בסוף אני משיג אותה ולוקח ממנה את מברשת השיניים. היא
מתנפלת עליי בנשיקות, נושכת ומלקקת את שפתיי, ורצה להכין לי
ארוחת בוקר.
יש אנשים שלעולם אינם מתבגרים, כמו הילה שלי. מתעקשים להמשיך
להיאחז במה שכבר לא ממש קיים. אני כל כך אוהב אותה שכבר כלל לא
אכפת לי מההתנהגות הביזרית שלה, אני אפילו משתף פעולה.
ניגש לשירותים ומצחצח שיניים. היא כבר מחכה לי במטבח בעמדת
מוצא עם הסנדוויץ' ביד אחת והקפה בשניה. אני תופס ספרינט
מהשירותים אל המטבח ועוד לפני שהיא מתכננת לאן לברוח אני אוחז
בה חזק. "זה לא פייר" היא מתעצבנת "לא נתת לי זמן". אני בולע
את הסנדוויץ' ומרוקן גם את כוס הקפה, אומר שלום ויוצא מהבית
מהר. היא רודפת אחריי במדרגות, אל המדרכה ועד לאוטו. אחר-כך
היא עוד ממשיכה לרוץ אחרי האוטו אבל אחרי שלושה צמתים בערך היא
מתייאשת.
בלילה, כשאני חוזר הביתה, היא מחכה לי בסלון, שוכבת על הספה
הגדולה כשרק העניבה הלבנה שלי לגופה.  "אם תתפוס אותי אני שלך"
היא אומרת ומתחילה לרוץ. אני כמובן משתף פעולה ורודף אחריה.
היא אפילו לא מנסה מידי לחמוק ממני ועל הספה הצמודה אני כבר
מזנק עליה. היא כל כך אנרגטית שאחרי הפעם השלישית היא עדין
מבקשת עוד. שרוע על הספה, מותש, אני נרדם.
צעקות של ילדים קטנים מלמטה מפריעות את שנתי ואני קם מהספה
בסלון ומתחיל לחפש את הילה. יום שני זה יום מחבואים. דבר ראשון
אני מאתר את מברשת  השיניים שהוחבאה במדיח כלים, את ארוחת
הבוקר שהוחבאה בארון חשמל ולבסוף אותה, שמתחבאת תמיד מתחת
למיטה. אחר כך היא סופרת עד מאה ונותנת לי להתחבא. אני מתחבא
באוטו שלי, מתניע ונוסע לעבודה.
בלילה כשאני חוזר, היא מתחבאת לי מתחת לשמיכה, ואחרי שאני
מתקלח אני נכנס מתחת לשמיכה ומחביא את איבר מיני עמוק בתוך
גופה.
יום שלישי עובר בסימן של 1 2 3 בום. רביעי באווירת דג מלוח.
חמישי בפנטומימה ובשישי הקטרים תמיד באים.
שמש יום שבת סוף סוף מאירה ואני שוב מתעורר עייף מהמשחק של
אתמול בלילה שנגמר מאוחר מאוד כשהיא רצתה שהקטרים רק ימשיכו
לבוא בהמוניהם.
יום שבת שונה משאר ימי השבוע. ביום שבת הילה בוחרת כל פעם משחק
מיוחד אחר. המטרה שלי זה לגלות את המשחק ואת הכללים שלו ולשתף
פעולה כמובן.
אני הולך לשטוף את הפנים בשירותים והיא עומדת שם ליד המקלחת עם
מדחום בפה. "אני לא מרגישה טוב" היא אומרת ונאנחת בכבדות,
מוסיפה שיעול חזק בסוף המשפט. "הבנתי, משחקים ברופא וחולה" אני
מחייך מרוצה. "לא, אני באמת לא מרגישה טוב" היא חוזרת, מסיימת
עכשיו בשני שיעולים רוויי רוק. "אהה" אני אומר בביטול, ממשיך
לחייך. אני כל כך אוהב לראות איך היא נכנסת כל כולה לתוך
המשחקים שלה.
אני מתיישב בסלון על הספה, קורא את מוסף הספורט של עיתון השבת
כשאני שומע אותה במטבח לא מפסיקה להשתעל. אני נכנס למטבח והיא
יושבת על אחד מכיסאות העץ הגבוהים, משעינה את ידה על השולחן.
עורה לבן מתמיד ורגליה הדקיקות רועדות.  "את בסדר, חמודה שלי"
אני שואל אותה, החיוך עדיין על הפנים. "רוצה שאדון רופא יביא
לך תרופה טובה?" אני אומר לה בטון כזה שרק רופאים מדברים בו.
היא מסתכלת עליי ולוחשת "אני חושבת שאני גוססת". "גוססת?" אני
חוזר על מלותיה "לא הגזמת קצת?". "צ'רלס, אני באמת גוססת" היא
ממלמלת. אני מעביר את ידי בתלתליה החמודים ונושק לה על מצחה.
האיפור שהיא שמה על עצמה גורם לה באמת להראות חולה נורא אבל גם
ככה היא נראית לי כל כך מקסימה. הילה המטורפת הקטנה שלי.
אני זוכר שבהתחלה חשבתי שכל הישראליות הן כאלה, כי לעיירה שלי
רק היא הגיעה לביקור מישראל. אבא אמר לי שהיא קצת "קרייזי"
ושאם אני כל כך רוצה מישהי מישראל אז אפשר לקפוץ כבר ללונדון,
שהיתה מרוחקת מאתנו מרחק של עשרה מיילים, ולהכיר הרבה תיירות
מישראל שהן הרבה יותר נורמליות. אבל אני התאהבתי בהילה ברגע
שראיתי אותה. התמכרתי אליה ולשיגעונות הקטנים שלה ובאתי
בעקבותיה ארצה. החלטתי להתמקם כאן. לא רע לי בעבודה שמצאתי וגם
לא רע לי עם האנשים כאן. אני לא כל כך מת על ארץ הקודש, אבל על
הילה אני משוגע. כמעט כמו שהיא משוגעת עלי ובכלל. בגלל זה אני
גם משתף איתה פעולה במשחקים שלה, לא אומר מילה על תסביך הפיטר
פן שלה.
אני נושק לה שוב על המצח וחוזר לעיתון הספורט בסלון.
בצהריים עוזב את הבית בשקט, לא רוצה להפריע את שנתה, וחוזר
בשעות הערב עם תיק מלא בתרופות, מזרק צעצוע, חלוק ירוק כמו של
רופאים שמצאתי באיזו חנות שפתוחה בשבת וזר ענק של חבצלות, הפרח
האהוב עליה ביותר. נכנס הביתה ומחפש אותה בחדרים. מגיע לחדר
השינה ורואה שהיא שם, שוכבת על המיטה.
"ובכן, ראי מה הביא לך דוקטור צ'רלס" אני אומר לה, שוב בטון
הזה של הרופאים. היא אפילו לא מפנה מבטה אליי. ממשיכה לשכב.
אני מרים את כף היד הלבנה שלה ומניח בה שני כדורי אקמול וכשאני
עוזב את היד היא נשמטת במהירות על המיטה והכדורים מתגלגלים אל
השטיח שבחדר השינה. "עכשיו הבנתי!" אני צועק מאושר. "חולה גוסס
מת" אני צוהל. "גיליתי את המשחק שלך" אני אומר בשמחה וגאוות
ניצחון.
היא עדיין לא נעה. "הילה" אני אומר לה "את יכולה לקום עכשיו,
גיליתי את המשחק" אני חוזר. אבל היא עדיין לא זזה. גם הבטן
הקטנה שלה לא עולה ויורדת. היא ממש משקיעה במשחק הזה. "הילה"
אני אומר בקול רם. "די, תפסיקי, שוברים את הכלים ולא משחקים"
אני אומר. "פוס משחק" אני צועק "הילה, די".
אבל הילה לא עונה. ממשיכה לשכב שם שקועה עמוק עמוק בתוך המשחק
המטופש שהיא בחרה ליום שבת. הנפש שלה כל כך צעירה אבל לגוף יש
שעון משלו, שעון ביולוגי כזה שאצל אנשים מסוימים הוא רץ הרבה
יותר מהר מאצל אחרים.
"הילה, אני אוהב אותך" אני מנשק אותה על המצח ועל הלחי ועל
השפתיים העדינות שלה. אני ניגש למגירה שבארון ומוציא משם את
הסכין השוויצרי שקבלתי ביומולדת האחרון. חרוט עליו באותיות זהב
"לצ'רלס באהבה".
"עכשיו תורי לבחור משחק" אני לוחש. "עכשיו נשחק בקטעים
מסרטים.. ואת תנחשי". אף סרט ישראלי מתאים לא עולה לי בראש, אז
סליחה ארץ זבת חלב ודבש על חוסר הכבוד ברגעים האחרונים. הסרט
שאני הכי אהבתי באנגליה זה רומיאו ויוליה.