את מארק פגשתי ממש במקרה. אני אפילו לא יודע אם פגשתי היא
המלה, אבל על המקריות שבכך אני לא מוותר.
חזרתי מנתניה, השלמת בגרויות. כולם עושים את זה, רק לא בחינוך
גופני. אז אני, שבשנה שעברה בני מעי החליטו לצאת לסיבוב קצר
במפשעה שלי, מה שכינו הרופאים בשם הרניה, המשפחה כקילה והחברים
כביצה שלישית, קיבלתי פטור זמני מהמבחן. המורה אמר שאני יכול
להגיש עבודה או לחזור בשנה הבאה להבחן. גישת ה"אל תדחה למחר את
שאתה יכול לדחות למחרתיים", שלפיה אני מכלכל את ימי, החליטה
בשבילי שאני כבר אחזור בשנה הבאה, וזה בדיוק מה שעשיתי. השיבה
לתיכון לא עשתה לי טוב, אבל גם לא רע, ואת הבגרות סיימתי
בכבוד, אם לא פחות מזה.
נהגתי דרומה. מצברוח טוב. העברתי, שלא כהרגלי, לרדיו ביוב
תשעים ותשע אף אם. רציתי קצב. רציתי קלילות. רציתי את הטיפשות
הנבובה שמקיפה אותי בכל אשר אפנה. ראשי היה קל והיה בי רצון
למעשים טובים. חיפשתי טרמפיסטים. הצעתי לחיילות בבית-ליד טרמפ,
למרות שידעתי טוב מאוד איך זה נראה ואפילו יכולתי לנחש שהן
יסרבו. הן סרבו. חייכתי עם קיילי והמהמתי איתה את ה"נה-נה-נה"
של הלהיט הזה שבדרך-כלל גורם לי לרצות להטיח מכשיר קהה ברדיו.
אפילו הקפצתי את השדיים שאין לי, לאות הזדהות עם האוזית
חסרת-הבושה (והלבוש) הזו. נהניתי, בפעם הראשונה מזה זמן רב
מאוד, מנוף יישובי לב השרון המוריקים. זו לא מליצות. באמת שהם
היו מוריקים. היה קריר, ובלילה ירד גשם והתעוררה בי התקווה
שאולי בשנה הבאה יפנו הקווים האדומים של הכינרת את מקומם
באג'נדה לדברים חשובים בהרבה. התנדבות, נניח.
ואז, בין תל-מונד לבצרה, מאה ועשרה קילומטרים בשעה (אם לא
מחשיבים את ההאטה שלפני המצלמות), קלטו עיני בחור צעיר, שיער
ארוך וכהה, כיפת-כובע שמכסה את מרבית קרקפתו, תרמיל גדול לגבו
והוא הולך כפוף ועייף משל היה במסע כומתה. בשולי הכביש? תהיתי,
ועצרתי בזהירות בצד ימין. אורות אזהרה מהבהבים, הבחור רק דמות
קטנה במראה האחורית שלי.
לקח לו זמן להגיע אלי, וגם משהגיע המשיך בהילוכו השפוף ועבר
ביעף על-פני מכוניתי שעמדה בשולי כביש בין-עירוני סואן משל
הייתה לא-כלום. קראתי לו. הוא הסתובב, והצעתי לו טרמפ. הוא לא
הבין וניסה לברר מה רציתי, תחילה בעברית קלוקלת ואז תיקן
באנגלית עילגת קצת פחות. חשבתי שאולי לא דיברתי בבהירות,
ושאלתי אם הוא צריך טרמפ. סימנתי לו בידי על המושב הפנוי
ואמרתי: "ליפט?" היה בקושי רמז לחיוך על פניו כשאמר כן ונכנס.
הוא די התלבט אם לשבת מקדימה או מאחור ונגע בידיות שתי הדלתות
לסירוגין, עד שפתחתי את דלת המושב הקדמי. הוא התיישב, עייף,
מיוזע ומבולבל ואמר משהו שהיה יכול להתפרש כ"תודה".
"לאן אתה הולך,, כשהעברתי את מוט ההילוכים אל האות די, ושוב,
מבט מבולבל. "וור אר יו גוינג", והשתלבתי בתנועה המהירה.
"תל-אביב". כך. בפשטות. הוא הולך לתל-אביב. ברגל. לתל-אביב.
מה? כשהשתנקתי קצת, תל-אביב? מסתבר שכן. "באט תל-אביב איז פאר
אוואי!" הוא לא תופס את המרחק. הוא לא מבין? אבאוט פורטי
קילומטרז פרום היר. נדמה שהפתעתי אותו. הולך בכביש
חיפה-תל-אביב הישן, תרמיל, מעיל וארבעים קילומטרים.
"וור אר יו פרום", כשעברתי נתיב לעקוף עוד לאנטיס. הוא מלמל
גבב הברות בלתי מובן, ופענח נכונה את ההבעה על פני. הוא ממקום
(עיירה? כפר?) קצת דרומית למוסקואו. "אנד וואט איז אין
תל-אביב?" עוד מלמולים. אני לא מבין. אני מנסה. הוא מנסה את
מזלו באנגלית, נכשל, מנסה שוב. מתמיד. הרוסית מסתננת בין
השורות, טיפה עברית. שגרירות? לקבל עזרה? כסף? ניחשתי לבד. לך
תדע כמה מזה פרי מוחי. "וואי נוט טייק באס?" ניסיתי להשתמש
באנגלית הכי מפורקת שיכולתי לגייס. ואני לא יודע מה קרה, ואיך
זה שפתאום הבנתי הכל. בלי שפה, בלי ניכור, בלי סימנים מוסכמים
מראש ונורמות קבועות. הוא בילה את השבועיים האחרונים ביער. הוא
אכל את שהיה לו, אם בכלל. הוא פער פיו לשמיים לקלוט את הגשם
שנופל, מקווה בכל כוחו שאולי יוכל לפעור פה מספיק גדול שיקלוט
לתוכו את כל המים, ובלבד שלא יירטב, שלא יוותר ספוג ורועד
בלילה הקר ביותר שהיה באיזור השרון זה זמן רב. שש מעלות, אמרו?
לפעמים הוא קיווה להיות קצת נבוב כמו תרנגול הודו שמרוב פליאה
על כל אותן טיפות הנופלות מהשמיים שכח לסגור את מקורו, והנה
הוא טובע ומת, ריאותיו מלאות מים. או לפחות מספיק קהה-חושים
כדי לא להרגיש כלל. כי זה עדיף שלא לחוש דבר מאשר לחוש את
האינות שבאה במקום איבר שקפא בקור ויפשיר רק ביום למחרת. אולי.
וזה לא שלא היה קר במקום ההוא, שם, דרומית למוסקואו, אבל שם
היה לו חימום. ואם לא, היה לו בית. ואם לא, אז גג או מחסה. ואם
לא כל אלו, הייתה לו משפחה. אולי עדיין יש.
אבל עכשיו הוא לבד. הוא צעיר. צעיר ממני אפילו. הזיפים שלו
מעידים על כך. פניו מעידות על כך. השתיקה הבודדת שלו והרצון
העילג שלו להודות לי מעידים על כך. אין לו אמא או אבא, לפחות
לא כאלה זמינים. אין לו אחים, אחיות או חברים. לך תדע מאיפה
הוא השיג את האוכל שלו בשבועיים האחרונים ואיך הוא הגיע למצב
שעליו לחיות בחוץ.
הגענו לצומת רעננה. אמדוקס בנו בניין גדול, יפה ומבריק.
העיניים שלו גדולות פתאום. תמהות? תאוות? יש פה תחנה, אני
מסביר לו, של אוטובוס שמגיע לתל-אביב. "סורי, איי סטיי היר. דה
נאמבר אוב דה באס איז וואן פור ניין". הוא לא מבין כלום. באס.
רס, אני מגייס את מעט הרוסית שאני יודע, צ'יטירי, אני נזכר
בקלות רבה מדי. תשע. לעזאזל. (רס, דווה, טרי, צ'יטירי, פיאט,
אני לוחש לעצמי, או שזה בפולנית?) דז'ייווינטש? ניין? אני שואל
ומצייר באוויר את הספרה המבוקשת. הוא מבין. אפילו התגברנו על
מכשול הבאס-סטיישן אותו סרב לעבור בהתחלה. נתתי לו עשרה שקלים
לאוטובוס, חמישה נוספים כי זה מה שהיה לי בארנק. רציתי להזמין
אותו אלי הביתה, לתת לו משהו לאכול ולשתות, אולי מקלחת קצרה.
רציתי לתת לו חמישים ש"ח. אם היו לי הייתי נותן לו מאה. אבל
יום לפני כן קניתי לאחותי מתנה בכל המזומנים שהיו לי, נותרו לי
חמישה-עשר. נתתי לו אותם. אמרתי לו בהצלחה. הוא אמר שעזרתי לו
הרבה. אמרתי לו שאין בעיה, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי
שהתכוונתי לזה כי באמת לא הייתה בעיה ואם כן, אז מצדי.
ואולי הבעיה היא באמת מצדי? אולי היה עלי לקחת אותו הביתה.
לרחוץ אותו ולהיות לו אב ואח וחבר ואוכל וחום וכל מה שהיה יכול
לקנות בכסף אם היה לו. ורציתי ללטף את הלחי העצובה שלו, בצורה
הכי מנחמת שיש, כאילו כתחליף לכל מה שרציתי לתת לו. לא שליטוף
שווה משהו, אבל אמפאתיה שווה, והרבה. אבל פחדתי להפחיד אותו,
ולמעשה, פחדתי גם קצת מעצמי. ואולי הוא הפועל הזר שאני רוצה
לגרש מהארץ, ואולי יתום שעלה ארצה ונותר בודד ומפוחד כשם שהיה.
ובכלל, מי אני שארחם עליו? ילד מתנשא שמקטר על המוסיקה
שמשמיעים ברדיו ועל העולם המטופש הזה. ילד מפונק עם מכשיר
סלולרי יקר ומתקדם שבמסכו אייקון קטן של קריסת מגדלי התאומים
שבעזרתו יכול להגיע לאמא ואבא בכל רגע שהוא רוצה. ילד באוטו
ממוזג ובביגוד חם. ילד עם בגרות (מלאה, עכשיו), ועתיד, ואולי
גם קצת כסף. ילד שלא יודע כלום מהחיים, מהעולם ובכלל.
ואולי הוא בכלל לא צעיר ממני. אולי הוא בגילי. אולי אני הוא זה
שצעיר לגילי. או לגילו.
שילבתי שוב לנהיגה, וכשכבר התרחקתי מעט, לקחתי רוורס קצר
ופתחתי את החלון הנגדי. "ווטס יור ניים?"
"מארק".