אני פוסע בשביל המפותל.
פוסע בלי לדעת לאן יקחני.
פה יש עץ אלון ושם עפים זרעונים של סביון.
אני שומע את הטבע לוחש את פסוקיו.
אני חש את הרוח , כמו טופחת לי על הגב.
אני ממשיך במסעי בן עשרות השנים.
עליי משאי , שהוא הרבה זיכרונות ונופים.
בדרך פגשתי חברים ,מכרים וזרים.
בדרך אמצא אהבות וכזבים.
השביל מתכסה בשכבת שלג דקה.
דרכי כמעט אובדת ונפשי קפואה.
נאבק גופי בקור ,נאנקת נשמתי.
הרוח שעזרה מקודם, מתעתעת בי.
אך החורף חולף , וכך גם ימים.
ובמהלך המסע נחרשים בי קמטים.
קמטי בכי ,וקמטי צחוק.
קמטי אופי ,וקמטי השמש הרחוק.
המסע הוא ארוך ,העולם הוא השביל.
ואיש לא יידע ,לאן אותו יוביל. |