לפתוח עיניים ליום חדש ולחשוב...
אני רוצה לקום, אך הרגליים לא זזות.
אני מרגישה כאילו אני דבוקה.
השאלה זה האם זה למיטה או לאובדן?
אובדן החיים שמתרוצץ לי בראש, אובד התקווה שבורח בלי סוף,
אובדן עמוק שלי לעולם.איזה כאב איזה ביש מזל.
לחשוב שלפני רגע זה היה כה מתוק, חלום שממנו איש לא רוצה
לחזור.
ועכשי אני פה-בעולם שחור.
וחושבת...
על מה אני חושבת? יש כל-כך הרבה מילים שרצות לי בראש,
יש כל-כך הרבה דברים שלא יכולה עוד לשמור.
אני לא רוצה עוד לשתוק אני רוצה לחזור, לאותו חלום שבו הכל היה
טוב.
ואמא אומרת:" רבקה לקום ", ומנסה אני לענות, אך הקול סתום.
הוא תקוע, נחנקת, רוצה לבכות-" אבא אבא בוא תעזור ".
צורחת אני בקולי קולות, אך איש לא שומע, איש לא בא לעזור.

אני לכודה בכאב, אני לכודה במעגל אש,אין פה איש, רק הכאב
שמתרוצץ.
מנסה שוב לקום, אך הלב מתמוטט, הדם נשפך הוא פשוט דולף.
האש-שורפת, עושה לי קביות!

קביות-לאבא היו קביות! הן היו בכל הגוף בכל מקום,
אפילו לחברתי הטובה יש קביות.
חברתי הטובה, איפה היא כאשר אני צריכה אותה?
אני תמיד שם בשבילה. למה היא לא מחזירה בתמורה?
ושוב אני רואה: החיים הם מעגל.
אבל במעגל הזה יש איכשהו פינה, ושם אני תקועה, ללא שום דרך
חזרה.
ואם התקדם- אני אפול לבריכה.
לבריכה אין קרקעית, ואני לא שוחה, אני פשוט אטבע כי אני פשוט
תקועה, לא יכולה לזוז.
רק הנפש מרחפת, היא עפה ממקום למקום, מגן-עדן לגן-עדן,
מאיש לאיש שמת ונפל.
אבל את אבא בין כל האנשים אני לא רואה.
הוא פשוט מחוק, איפה הוא? הוא לא כאן?!
אז אם הוא לא בגן-עדן, אולי הוא פשוט ברח.
הוא ברח שלא נראה כאב, שלא נבכה, אבל הוא לא מבין שזה לא
עוזר.
אני בוכה, ולי כואב, אך איש לא שומע ואם כן, הוא לא עוזר.

למילים אין סוף יש עוד הרבה מה לכתוב, אך העט לא מפסיקה, זה
כמו מכונת כתיבה. היא כותבת וכותבת זה פשוט כמו נהר שסוחף
וסוחף...
עד למפל שנשפך- ושם זה נגמר. זה כמו סוף העולם, זה הסוף של
המילים, זה הסוף של החיים.
ואולי רק אז אבל רק אולי אני אוכל לקום לבוקר חדש.