שוב מהתחלה.
כאילו מהתחלה.
מהחריץ הצר בקיר הטחוב אפשר כבר לראות משהו חדש, שלא היה שם
קודם.
יכול להיות שזה הופיע בן-לילה?!
השמש מעייפת את העין וקשה לקלוט את התמונה, אבל אני שוב מצמיד
את הפנים ומתאמץ לראות.
איך אפשר להבין את זה בכלל? אולי אם עומדים על הראש למשל?
כשממצמצים בקצב של  time של פינק פלויד זה נראה קצת כמו רכבת
שנוסעת אחורה. המממ...מה אני עושה לעזאזל?! אין לי זמן לזה!
מדקה לדקה נהיה פה יותר מחניק ואני כבר לא בטוח אם אני סתם
מעורפל או בעצם כבר מת.
האמת, זה לא כל כך נורא, אני יכול לחיות מזה ככה, לפחות לתקופה
הקרובה. נשארו לי כמה שירים, חומר ממוחזר בעיקר, כבר לא אותו
טעם, וגם קצת זיכרונות דהויים אבל עוד שימושיים, לפעמים קשה לי
לעקוב אחרי עצמי, וחבל, כי חשבתי שראיתי את הפיתרון איפשהו
מאחורה ואולי הוא עוד מונח שם.
אבל לי יש מזל, אני כבר הייתי כמה פעמים בחוץ, אני מכיר משהו
אחר, וגם, אני די עקשן.
עקשן, כן.
עקשן? נדמה לי שזה הוא. אני כמעט בטוח. אם לא שכחתי אותו בכיס
של החולצה ההיא שזרקתי כשהיא כבר נראתה קצת מצחיק עלי...
לא. אני כמעט בטוח שהוא עדיין אצלי.
אז אני מתעקש להמשיך לחשוב,
אני זוכר שבחורף האחרון זה היה מפתיע, ובבת אחת הייתי בחוץ.
ואז, כמו תינוק, והמגע החי של מים, ואין שום פחד, ואפילו
צלילים מתחברים לי למשהו חם, מן מנגינה כזאת עם תקווה...
חחח.... מוזר..