רדפתי אחריו בשיא המהירות שלי, מדלג מעל ענפים, חתולים ונשים
בהריון שישבו בגן הציבורי, אבל אתה לא יכול לתפוס את המזל שלך.
כשהמזל בורח  נשאר לך רק אלוהים. כשאתה לא מאמין באלוהים,
כמוני, אתה בצרות צרורות.
אתמול דווקא ברחתי, ברחתי מהמציאות, אבל היא תפסה אותי בסוף.
לא שהייתי מופתע שכן פעמים רבות התנסיתי במצב הזה. לפעמים
הצלחתי להתחמק ממנה לזמן מה ולהתחבא אצל חברים או משהו, אבל
בסוף היא תמיד תופסת אותי, הכלבה, ונותנת לי בראש.
כל חיי אני במרדף המשולש הזה: אני אחרי המזל, המציאות
בעקבותיי. פעם אחת הצלחתי לתפוס אותו, הוא נכנס לרחוב ללא מוצא
ואני הכנסתי לו מכות, יום הבא קלעתי 44 נקודות באליפות
התיכונים, כמו מטורף קלעתי, עם הקרש, אחורה, דובי גל סטייל,
הכל הלך לי. אח"כ המציאות עברה לידי כאילו כלום, אפילו לא
הייתי צריך להתכופף אפילו. כשיש לך מזל אתה יכול להתעלם
מהמציאות, ממילא הכל ילך כמו שאתה רוצה.
המזל שלי הוא סוס לבן וקטן, מהיר כברק, המציאות שלי היא כושי
ענקי בבגדי עור. די נדפקתי בקטע הזה. אם המזל שלי היה כלב
עיוור, כמו של אחותי למשל, והמציאות שלי היתה נניח, גל
אוחובסקי, החיים שלי היו ממש יפים.