השמש מכה על ראשי החשוף כשאני צועד עם כפכפי העור הבלויים שלי
בשדה החמניות. את גופי מכסה חולצה קרועה ומכנס קצר ומרופט.
רגליי מלוכלכות, מלאות פצעים שלא הספיקו להגליד. אגלי זיעה
ניגרים ממצחי הלוהט. מגיע לפרשת דרכים ושוב מופיע לי חלום.
רואה אותה רצה לעברי, ידיה פרושות לחבקני ואני מתחיל לרוץ
אליה. וכרגיל כשאני כבר ממש קרוב אני נתקל באיזו אבן שבולטת
מהקרקע ונופל שוב על האדמה החמה. היא נעלמת מתפוגגת, דם מתחיל
לזרום מעוד מקום בגופי ואני מייבב.
אבא היה בטח אומר שאני ילד מפונק אם הוא היה איתי, אבל אבא
נשאר בבית. "חייבים לעבוד כדי שיהיה אוכל על השולחן בבית,
חייבים להמשיך בחיים הרגילים, חייבים בן, בשביל האחים הקטנים
שלך חייבים". משום מה יש לי הרושם שרק לי אכפת, שרק אני
מתגעגע.
אני בוחר באחת הדרכים ומגיע סוף סוף לכפר. לפי התיאור שקבלתי
זה אמור להיות הכפר. חודשיים אני כבר מסתובב לי בדרום אמריקה,
מתגנב לספינות מטען, לוקח טרמפים עם עגלות חציר, ישן בבתים
עלובים. מחפש אחריה בכל עבר, לבד בעולם. כמעט לבד. לקחתי איתי
גם את הקוף הקטן שלי כדי שלא יהיה לי משעמם וכדי שיעניק
אתנחתות קומיות ברגעים דרמטיים. מסע שנמשך כבר כמעט קיץ שלם.
ילד בגילי היה מבלה את הזמן הזה של החופש בצפייה כל יום בבוקר
בפרק של איזו תוכנית טלביזיה מצויירת.
אני פוסע בשבילי הכפר בין הבתים נמוכי הקומה, שואל את העוברים
והשבים אם הם מזהים את האישה בתמונה שאני מראה להם. שיפסיקו
כבר להגיד לי לא.
דווקא לארגנטינה היא היתה חייבת לנסוע. לא יכלה לנסוע לפריז?
אני חולה על האוכל שם, שלא לדבר על האווירה.
אישה אחת שמביטה בתמונה מהנהנת לחיוב ומפנה אותי למרפאה שבקצה
הרחוב. אני דופק על שער העץ הטחוב שבפתח המרפאה ואדון אחד
בחליפה מחויטת שחורה פותח לי את השער. "הגעת" הוא אומר ומחייך
מתחת לשפם שלו "בוא אחריי". הוא מוביל אותי  במסדרון ארוך
ועקלקל לדלת אדומה. אני פותח בעדינות את הדלת שחורקת קלות
ורואה אותה שוכבת על המיטה, קודחת מחום. האחות שלצידה אומרת
ש"זה הסוף" והאדון בחליפה המחויטת מעיר לה שלא תדבר במילים
קשות מידי. אני ניגש אליה, אוחז בידיה, מנער אותה וצועק לה
"אימא, אימא זה אני. חודשיים אני מחפש אותך והגעתי אימא, אימא
את שומעת?". היא פוקחת את עיניה לפתע והאחות והאדון מחייכים
כשהם רואים איך הברק שב לעיניה. "מרקו שלי" אימא מחבקת אותי
חזק, דומעת כולה. רואים שאימא מתחילה להבריא וכל הקטע החולני
הזה נועד או כדי ליצור אוירה של מתח או קצת רחמים. או שהיא
באמת התגעגעה אליי.
הכתוביות מתחילות לרדת די מהר ואני מהרהר על איך אעביר את הזמן
עד לקיץ הבא, כשאימא שוב תיקח את הפקלאות ותיסע לארגנטינה.
רוטינה של שנים שאני מחפש אחריה כל פעם מחדש. השעמום בהתגלמותו
הטהורה.
דבר אחד בטוח וזה שברגע שהתפקיד של נילס הולגרסון יתפנה אני
מזנק.