היא באמת כל כך יפה. וכמה שמביטים בה יותר, רואים שאמת, באמת
אין על מה לדבר, היא הנערה הכי הכי יפה בבית הספר. ומביטים בה
הרבה. היא לא מחזירה מבט. דווקא יפה כזאת, מתבודדת.מאוהבים בה
בנים, גם בנות, אבל היא מסרבת לכל חיזור.רואים אותה בלימודים,
אך לא במסיבות. קולה הרך די נדיר, חגיגה לאוזניים. התלמידים
יושבים בכיתה מתפללים שעוד מעט היא תדבר. גם מידידים כבר כמה
שנים היא טיפה נרתעת. לא מסרבת, אבל לא יוזמת.מוכנה לפעמים לתת
עצה, אבל לא לבקש. היא עוזבת מהר כל שיחה. היא ראשונה להגיע
לתחנת האוטובוס. כנראה כל נער ונערה, כל מורה בבית ספר, כל
עובד ניקיון ראה אותה בוכה. אך היא לעולם לא ביקשה עזרה ממישהו
מהם, מעולם לא שפכה בפניהם  את הלב, וכבר עברו חמש שנים מאז.
היא כועסת על אימא שלה. מעצבן אותה שהיא ממשיכה לחיות לבד. לא
לצאת, כאילו גם היא עדיין מחכה לאבא, עדיין באבל. היא מייחלת
שתמצא כבר אחר, שיהיה זה שדרס את אבא, שיהיה מי שיהיה, לא אבא,
נו כבר, אימא, את יפה לעזאזל, תמצאי כבר אחר. היא מעולם לא
סבלה את אימא שלה.
בלילה היא בהתה בשחור שמסביב, פיללה לרוח אביה שתופיע, תדבר
איתה, תהיה איתה. היא ידעה כמובן, שזה לא יכול להיות, והמת לא
ישוב לביתו,אבל בכל זאת, היא קיוותה. ונרדמה במחשבות עליו.רק
עליו. תמיד רק עליו.
ואכן כך היא העבירה את חייה, בלי תקווה, עם תקווה. בחוסר רצון
למדה בבית ספר, הגישה את העבודה על המלט, אולי הייתה נהנת מן
המחזה אילולא.
באותו ערב, אחרי עוד קרב מבטים עם האם בארוחת ערב, הבת פוחדת
שהאם תתפוס לה את יופייה, רק  בגלל זה זה משנה. בכל  אופן,
באותו ערב היא ראתה אותו שוב.
לא היה לה ספק שהוא עדיין מת,אך רוחו הופיעה מולה. לא ביקש
ממנה שום שליחות, גם לא שתתבגר, רק עמד שם, בחדרה, כששבה מן
המקלחת. הוא נותר,יפה, חזק, נשאר אביה.כמו שזכרה. אביה, באמת
אביה, יחידה, אשר אהבה,אשר תאהב. באמת אביה, מת אבל חי, מולה,
בחדרה. היא חיבקה אותו חזק, והוא נשק לה, ושהייתה כל כך קרובה
להוציא מילים מהפה, נעלם.
למחרת בבית ספר היא חייכה מעט יותר, אולם עדיין נותרה
בקונכייה. כל המאוהבים התבוננו, היה מי שהעביר שמועה על מעט
אדום בלחיים, היא הייתה יפה עוד יותר, עוד יותר. שקטה מתמיד.
אפילו מילה לא אמרה.
בצהרים שוב אימא הופיעה מאחורי הדלת . מעצבנת מתמיד. השניים
מעולם לא  הרימו קול אחת על השניה, אך האם בהחלט חשה את שנאת
הבת. הייתה שמחה לדעת למה, אך ההיא לא מדברת.
ובלילה שוב האב, וגם נאמרו המילים.מילים של  אהבה. ושוב חיבוק,
שוב נשיקה, ונשיקה, ונשיקה.  והדמעות זרמו, גם בחי, וגם במת,
רוח ובשר. כל כך לי, ניתן ללוש את הגוף, נכון, קצת שונה, אבל
היא יכלה להרגיש. אז היא פשטה את  חלוק  הרחצה, וסוף סוף הוא
שוב בא אל תוכה, כמו לפני התאונה, ועכשיו יש לו גם שדיים בהם
הוא יכול לגעת, בתו גדלה והוסיפה חן.
היא לא דיברה אם אף אחד אל זה, אבל  החלה להיות מעט יותר
חברותית. הבנים ראו בזה תקווה, הם לא ידעו אבד להם הסיכוי
האחרון שאולי, אולי תתייאש.