אין לי דאגות כרגע
הרחובות נותנים לי כל מה שאני צריך
גם בחורף הקר הזה בו מצאתי אותך
ואיבדתי את זה לגמרי

אין לי דאגות כרגע
ומדי שבוע אני ניגש למחסן האסור
שעוד מעט גם לי יותר לבוא אליו בלי התגנבות
כדי שאוכל לצרוך לי מרופטים משלי
שיפארו את חיי הבית שלי
עד שייאכלו חיים על ידי הזמן בפה פתוח

ואין לי אף אחד

אין לי דאגות כרגע
נשות השכונה הזקנות חולפות מולי באיפור פנים שריוני
וכל אחת מהן נראית כמו הליצן הראשי של קרקס מדראנו

אם היה לי פעמון קטן הכל היה נראה אחרת
הייתי יכול לעמוד במרכז הרחוב ולדנדן
כדי שיישפכו האנשים מהבתים לקנות ממני חלב
או משהו אחר
אבל כבר מזמן אינני סוחר
רק שובב מזדמן שמזנב בשיירה הבוערת
בקלע הקטן שלו

כל הברושים ברחוב יוסף נראים כמו
איברי מין גבריים עטויי שריון ירוק
והם מתנועעים ברוח בלי חן
אבל עם הרבה אומץ

אתה עוקב אחרי מחירי הזהב
ואני במרדף אחרי הזהב האחר
זה שמתחיל חודש קודם
ומסתיים מאוחר יותר
בקושי הכלכלי שלי
שלא יתחזה אף פעם למיליונר
ואני זקוק לגמילה אמיתית
כזאת שתגלען אותי עד למטה
ותגרד את המלח מדפנות התבנית
כדי שיוכלו לבשל אותי שוב
ולהשיג את הטעם הרצוי
בלי לוואי ותוספת

עוד בעניין הרחובות והדאגה:

שלושה רפי שכל עומדים בפינת רחוב ומביטים
על משהו שאני לא רואה
ועדיין משהו אומר לי שהרפיון אצלם ולא אצלי
ואני יכול לגזור על עצמי תעניות שתיקה עד מחר
בסופו של דבר אתפוצץ
ויחד אתי גם את
וזה ואלה וכל העניין כולו מראשיתו
(זה יהיה לנו רגע אמת מחשלת או קוברת)

אבל מה הם רואים לעזאזל?

איש צלוב איש צלוב
בוא נשים אותך בכלוב
על צוואר של מאמין
כל הזמן תהיה זמין

איש שחוט איש שחוט
בוא נמתח אותך על חוט
לקהל הרב ניתן
את גופך לתזמן

איש צלוב איש שחוט
הנה ונקרע החוט
איש שחוט איש צלוב
השתחררת מהכלוב

ועתה ברח

ובחלומי
מורתי מהכיתה הראשונה באה אליי
ונזפה בי בקול קשה

לא יכולתי להגן על עצמי
ולשאלותיה הרבות לא היה לי מענה
וכל הזמן מלמלתי
"אני לא משורר, אני רק כותב"