כשהיא הלכה ברחוב הראשי האף שלה כבר היה רגיל לריח ההוא, ריח
מתוק קצת, חמוץ קצת, מחניק קצת. אפשר לומר שהיא ידעה מאיפה הוא
מגיע אבל היא לא רצתה לחשוב על למה זה מגיע. בכלל, מי רוצה
לחשוב על המקום ההוא. היא שמעה פעם מישהו צורח על זה משהו.
כעבור כמה זמן הוא נעלם. כנראה וויתר, היא הניחה. החיים שלה לא
היו טובים יותר מדי, גם כשהיא הייתה קטנה, לפני שהריח הגיע.
בהתחלה היו עליה כל העלוקות האלו ואז כשסוף סוף הגיע מישהו
להיפטר מהם הוא הביא אתו את הריח המוזר. בהתחלה הוא היה בלתי
נסבל, הילדים שלה לא הפסיקו לבכות. היא תמיד חשבה שאי אפשר
להאשים אותם, איך אפשר לחיות בתאים כאלו. בעלה נהרג לפני מספר
שני. היא קראה למותו תאונת עבודה, אבל שאר התושבים בעיירה ידעו
את האמת. הוא מת בגלל העלוקות. הוא היה קרוב אליהן יותר מדי
ואז יום אחד הוא חפר בור ונפל לתוכו. תאונה מצערת ממש, היא
חשבה. לא מזמן בא אליה גבר חדש ובלונדיני, הוא דיבר בהתלהבות
על למה אסור שיהיו עלוקות ולמה כדאי לה להתחתן אתו. היא,
כמובן, סירבה. לא בגלל הדעות שלו- היא דווקא הסכימה אתו (מאז
שגילתה את קירבתו של בעלה לעלוקות, היה לה מאוד קשה), אבל היא
פשוט לא אהבה בלונדיניים.

היא עברה ליד חנות המזון. הרבה מזון לא היה שם- הכול נתרם
לטובת הלל, מה חבל שהיא לא נחשבה לחלק מן הכל. הילדים שלה היו
כל כך רעבים. דבר טוב שכן ניתן היה לומר על הריח, הוא שבהתחלה
הוא דיכא את התאבון אז יכולת להחזיק מעמד בלי אוכל לפחות
שבוע.

היא עוד מעט תחזור הביתה, לבית ריק. הילדים כבר לא בוכים, הם
כבר חלק מהריח. היא לא יודעת מה כואב לה יותר, זה שהם הלכו או
זה שגם הם היו עלוקות גם כן...