את לא שמה לב
ואני כעל פי תהום
מתבוננת ורואה את השחור
שותק.מביט בי חזרה.
את לא מבינה כמה קשה עבדתי בשביל מעט היציבות שכבר איננה קיימת
את לא רואה כמה קשה לי לשמור על השפיות היחסית,התלותית.
אני רוצה כל כך לתת ולהעניק
את עורי הייתי קולפת ואותך עוטפת
את קרביי הייתי עוקרת ולך מוסרת
אני מטבעי מתמסרת.
אבל אני מכירה טוב כל כך את הריק העצום שנותר (מעשה) לאחר
הנזק הבלתי נגמר
שכמו לא באמת עבר
את הפציעה הרגשית אינני כלל מעלה
נתחיל בלדעת שיש לי דרך חזרה.

אני רוצה כל כך להאמין שאיתך אוכל את מה שלא העזתי
לבקש.להגשים.
רוצה כל כך לסמוך ולדעת, שמעבר לאהבה, את אותי מבינה ולא
שוכחת.

אני יכולה להעלם,להגמר
לכן יש לי אותך, לדעת איך אותי לשמר
כדי שהכוחות לא יאזלו בטרם עת
כדי שאדע שגם עבורי יש מי שיעשה בעת צרה

אני יודעת כמה את אוהבת.
שתינו ידענו כמה זה חזק,כבר מן הרגע הראשון
אך כדי על כל זאת לשמור ומתוך אהבה גדולה כזו להקים בית חם
ונעים,
צריכה אני שתביני כמה דברים-
אינני טוענת שהיני חסרת פגמים
הדגשת בי דברים רבים,אותם אני משתדלת להפנים.
אינני מבקרת אותך,את המושלמת שלי וחסר לך שבזה תטילי אי פעם
ספק-
אני פשוט רוצה לפשר כך שנוכל לחיות עם חשיבה לעתיד ולא רק לרגע
נוסף באותו יום..