אנחנו מגיעים בסביבות אחר הצהריים אל המלון שהזמינה לנו סוכנת
הנסיעות. אני סוחב את המזוודות לחדר שלנו ומיכל מתחילה לפרוק
אותן לארונות העץ הרחבים שממול למיטה. אני חייב להודות שהסוכנת
שלנו עשתה עבודה בכלל לא רעה. החדר בנוי רובו מרהיטי עץ חדשים
שמשתלבים נהדר עם השטיח בצבע ורוד עתיק עליו הם מסודרים.
התמונות בחדר מנסות להכניס אותך לרוח הפריזאית (רפרודוקציות של
מיטב יצירות אומני צרפת) והעלונים שמפוזרים בחדר, בצרפתית בלבד
כמובן, עושים גם הם את העבודה. אני מסיים לבחון את החדר לעומק
וחושב לעצמי שזה פשוט חדר מקסים לבלות בו עם משהי שאתה אוהב.
ואני הגעתי הנה עם מיכל, שמסדרת את הבגדים כרגע בערמות ישרות
ומדויקות בארון.
היא נכנסת להתקלח ובזמן הזה אני מדליק  את מקלט הטלביזיה וצופה
בכמה תוכניות צרפתיות לא מובנות, לפחות לא לי. היא שרה במקלחת
שירי ארץ ישראל הטובה ואני צועק לה שתהיה קצת בשקט כי המנחה
הצרפתייה מדברת על מזג האוויר ואני מנסה להבין, לפחות הספרות
על המפה הסינופטית הן אותן ספרות. היא ממשיכה בכל זאת כאילו לא
שמעה אותי. אני כל-כך שונא שהיא שרה לי ככה במקלחת. בכלל,
נגמרו הימים ששרים במקלחת. בשביל לשיר במקלחת אתה צריך להיות
בן אדם סופר מאושר, נטול כל דאגה וכאלה כבר אין בעולם אז או
שאתה צבוע או שאתה אידיוט. היא יוצאת מפזזת מהמקלחת, עטופה
במגבת, מחייכת לעברי ואומרת שהיא הכינה לי את המים בדיוק
במינון החום שאני אוהב. אני פושט את בגדיי ונכנס להתקלח, שמח
להיפטר מהריח הנוראי שעוד נשאר בי מהטיסה באזור עישון ומהנסיעה
הארוכה במטרו. פותח את הברז ומשנה מיד את החום. אני שונא את זה
שהיא חושבת שהיא יודעת מה טוב לי, אני בכלל שונא מים חמים אבל
היא אומרת שמים קרים לא טובים לשרירים. אז מה. זה לא שמחר אני
מתגייס שוב לגולני. אני מסיים להתקלח ויוצא, מטפטף בכוונה על
הרצפה. היא עומדת ובוחנת את עצמה מול הראי הצר שמול המיטה, מכל
זווית קיימת. לעזאזל, היא שוב לובשת את חולצת הצמר האדומה
שגורמת לי להיזכר בסבתא שלי זיכרונה לברכה. אני מתלבש מהר ואני
וסבתא מחליטים לצאת לעיר.
בחוץ השמש כבר כמעט שהספיקה לשקוע לה, מפזרת קרניים כתומות
בודדות, ואין דבר יותר יפה מאשר פריז בשעות הדמדומים. אנחנו
מסיירים בשאנז אליזה מכיכר הקונקורד המרהיבה ועד לשער הניצחון
שעדין מצליח לגרום לליבי להחסיר פעימה, ואני חושב לעצמי בלב
שזה כל-כך רומנטי להיות פה עם משהי שאתה באמת אוהב.
אנחנו מתיישבים במסעדה שהיא בוחרת, צרפתית כמובן, והיא מנסה
להרשים את המלצר חסר הסבלנות בצרפתית הקלוקלת שהיא זוכרת מימי
התיכון. היא בוחרת עבור שנינו את המנות כי אני בכלל לא מבין
ואומרת שאין מה לדאוג, אני בטוח אוהב את זה. אז אני דואג בערך
רבע שעה עד שהמלצר מגיע עם איזה קרום לבן שנע לי בצלחת בין
שלוש עגבניות שרי קטנות. היא אומרת לו "מרסי" ולי "בון אפטיט"
ושנינו מתחילים לאכול. אוי, היא נעצרת, שכחנו להרים כוסית. היא
מוזגת לנו יין אדום חצי יבש ואנחנו משיקים כוסיות, היא מתעקשת
להצליב ידיים ומכריזה "לעוד הרבה כאלה". אני מחייך כדי שתחשוב
שטוב לי ושותה. וכל הזמן הזה חושב על שני דברים, איך המסעדה
הזו יכולה להיות רומנטית עבור זוג מאוהבים ואיך אצליח להיפטר
מהלבן הזה שרוטט לי עדיין בצלחת בלי שהיא תחמיץ את פניה ותיעלב
שאני לא מרוצה מהבחירה שלה. היא נעלבת מכל שטות וישר עושה לי
סצנות ואני שונא את זה.
אנחנו מסיימים לאכול, לא לפני שהיא בוחרת לי גם מנה אחרונה כדי
שהסבל יהיה מושלם,משלמים ויוצאים. קהל רב גודש את הרחוב ואנחנו
חומקים ממנו ומטיילים בכמה גנים צדדים וסמטאות עתיקות. היא
מתעקשת להחזיק לי את היד כדי שכולם ידעו שאנחנו ביחד ואני כל
הזמן הזה חושב לעצמי בלב שזה היה יכול להיות נהדר ללכת ככה
בסמטאות פריז עם משהי שאתה באמת  אוהב.
אנחנו מגיעים לבית המלון שלנו, שאני בהחלט מרוצה ממנו, אבל אני
מרגיש שאני סתם מבזבז את שהותי הראשונה בו, עולים במדרגות
הקטנות לחדר והיא מסירה מעליה בפראות את בגדיה, פרט לחולצת
הצמר האדומה. היא תמיד מתעקשת שאני אוריד לה את החולצה. היא
אומרת שזה מדליק אותה. אני מתיישב על המיטה והיא מתקרבת אליי.
אני מוריד ממנה את חולצת הצמר האדומה, והיא מפשיטה אותי מבגדיי
וזורקת אותם לצדדים, מתחילה למשש אותי ולנשק אותי בכל הגוף. אז
אני משכיב אותה על המיטה ומזיין אותה פעמיים רצוף כדי לא
להעליב אותה והיא חושבת שאני מלך העולם. היא גם מתעקשת לצעוק
לי כמה פעמים במהלך הזיון שאני מלך העולם. אני בכלל הייתי
מעדיף שתקרא לי פשוט אריאל. זה גורם לי להרגיש רע כשהיא קוראת
לי ככה. הרי זה לא שהיא באמת חושבת שאני מלך העולם, היא סתם
ממטירה עליי מחמאות צבועות כדי לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי,
כלומר מזייפת, כמו את שאר הצעקות שלה והתזוזות המתענגות שלה.
וזה רק מוריד לי את הביטחון ופלא שעוד עומד לי. אני מסתכל
הצידה ומנסה לדמיין מישהי שאני באמת רוצה לזיין ואז אני רואה
את חולצת הצמר האדומה שלה שמונחת על הכסא ונזכר בקניידעלך של
סבתא שלי. היא דורשת שאני אחבק אותה כל הלילה וזה מעצבן כי אני
אוהב לזוז הרבה ובגללה אני עוצר את עצמי בכוח, ובקושי נרדם.
את הימים הבאים לחופשה אנחנו מעבירים בשיטוטים ברחובות צרפת
וגניה הידועים, בסיורים באתרים היסטוריים וכנסיות מעוצבות
כהלכה, וכמובן בעלייה לתצפית ממגדל אייפל. והיא מכריחה אותי
לשמוע אותה מקריאה מחוברת הטיולים שקנתה בארץ את ההסברים על כל
אתר למה ואיך הוא בנוי ומה הוא מסמל ואותי זה בכלל לא מעניין.
ואני מתרכז בלנסות להעלים את הפיהוקים הרחבים שלי מאחורי כף
ידי שאינה רחבה מספיק עבורם. וכמובן, אנחנו עושים מסיירים שעות
ארוכות מידי בכל החנויות ובתי הכלבו והיא לא מוצאת שום דבר
שהיא באמת אוהבת. ואני כמו חייל ממושמע הולך אחרי המפקדת שלו
לאן שהיא מובילה אותו. מתאפק לא להגיב על הביקורת החריפה שלה,
שמתיימרת להיות אנינת טעם, על אופנת חנויות פריז. בגלל זה היא
עדיין לובשת חולצות אדומות עשויות מצמר שמסריחות מכדורי
נפתלין. אנחנו מצטלמים המון, כי היא רוצה  שתהיה לנו מזכרת
ואני מחייך כל פעם מחדש, מאלץ את עצמי לחייך לעבר המצלמה, מחבק
אותה בזרועי כדי שתרגיש טוב עם עצמה ואיתנו, וחושב כל הזמן על
שני דברים. כמה נהדר זה היה יכול להיות אם באמת הייתי אוהב
אותה וכמה סיכוי יש לי להשיג בריצה את הצרפתי שמצלם אותנו
במקרה שיברח עם המצלמה שלי.
הטיול מסתיים ואנחנו חוזרים לארץ הקודש. אני גורר את המזוודות
שלה במעלה המדרגות לדירה שלה בקומה השלישית. ובדיוק כשהיא באה
להגיד לי כמה נפלא היה לה וכמה שהיא אוהבת אותי אז אני אומר לה
"תראי זה לא את, זה אני" ועוד כל מיני משפטי שמלץ כאלה. היא
מתחילה לבכות, מאבדת שליטה ונופלת על הרצפה, נשענת על הקיר
בחדר המדרגות המלוכלך שלה. אני משתהה בערך דקה ועוזב אותה,
יורד לכיוון החנייה, שומע את קולה הרך שדופק בגבי ומתחנן כי
אשאר.  אני נכנס לאוטו ומתניע, נוסע לכיוון הבית, מנסה לשכנע
את עצמי שעשיתי את המעשה הנכון.
חצי שנה אני מנסה לצאת עם אחרות, כאלה שאני פוגש בפאב או
במועדונים או סתם כאלה שחברים שלי מכירים לי. חוץ מזיון קצר,
לא יוצא לי כלום.
הקשר הנוכחי כבר מתחיל לקבל קצת צורה כלשהי.
ערב אחד הקשר הנוכחי שלי מחליטה להישאר לישון אצלי. שנינו
צריכים להתקלח והיא מזדרזת להיכנס ראשונה. אני משתקע בכורסה,
מדליק את מקלט הטלביזיה וצופה מבלי שקולות שירה רטובים מהמקלחת
יפריעו לי. כשהיא יוצאת מהמקלחת אני נכנס, מכוון לעצמי לבד את
המים, מאפשר לזרם המים החמים לזרום, כי אני יודע שזה לא טוב
לשרירים מים קרים. אני מסיים, מנגב את עצמי היטב ויוצא. היא
יושבת על הכורסה שלי, לבושה בבגדים שאחותי הקטנה לובשת כשהיא
יוצאת בשישי לדיסקוטק עם שאר הזאטוטים שמנסים כל כך להתנהג כמו
מבוגרים (הערת סוגריים: מה בוער?). אנחנו יורדים להסתובב קצת
בעיר כדי לחפש מקום לשבת, הולכים ביחד, כל אחד לחוד. אני בוחר
איפה לשבת כשהיא מתעקשת על זה שלא אכפת לה איפה לשבת. אני
מזמין לי סטייק ומזמין גם לה איזה משהו כי היא נורא מבולבלת
ולא יודעת מה. אחרי הארוחה אנחנו חוזרים לדירה שלי והיא מתפשטת
לגמרי ואני בעקבותיה. היא יורדת לי ואחר כך סוחבת אותי למיטה,
פורשת את ידיה ומניחה אותן מאחורי עורפי. אני מזיין אותה והיא
אפילו לא עושה קולות, גם לא תזוזות מתענגות וגם לא קוראת לי
מלך, אפילו לא נסיך. כשאני גומר היא מתהפכת לכוון השני ונרדמת.

אני מסתובב גם לכוון השני, מבטי מטייל בין הסדקים העמוקים בקיר
והאבק שנערם על שידת הקש לצד המיטה, והעניים שלי נעצרות על
התמונות שעל השולחן, שנתתי סוף סוף לפיתוח. אני רואה שם אותי
ואת מיכל ואת האייפל, ואותי ואת מיכל ואת הסוודר האדום שלה,
וחושב לעצמי שני דברים בלב. האחד זה שרק עכשיו אני מבין שהיא
הדבר הכי טוב שקרה לי, והשני זה שאני ממש מתגעגע לקניידעלך של
סבתא.