בחושך שוכבת, חסרת נוע וחיים. ממתינה לטריגר.
התעוררות.
כבלים ניתצים, שרשראות נפרמות.
עיניים נפקחות, ניבים וטפרים מעוקלים, הציפיה לדם.
היא מתעוררת והוא איתה. הוא זה היא, והיא זה הוא, והם אחד-
החיה.
כבלי החורף הוסרו מעליה, המחסום של איפוק איננו עוד. היא פורצת
כמו כדור מתותח, כמו האש מן השאול, מסתערת.
הוא כבר לא שולט בעצמו, הניווט על גופו נלקח ממנו על ידה,
החיה.
דם, טרף, הרג.



הוא מתעורר אפוץ ופעור עיניים, מסתכל מסביבו כלא מאמין. לרגליו
שרועות גופות מרוטשות, דם זורם, חמים.
אנשים שהכיר וגם לא, מונחים בתנוחות מעוותות של מוות אחרון.
והוא שואל את עצמו
זה הייתי אני, או החיה?