גבעה של חיים נבנית לי מול העיניים
אני צופה משמאל
אפילו את ימין לא הצלחתי לתפוס.
תחושת החמצה- שיהיה ברור,
ושאף מורה לספרות לא תחשוב שהיא המציאה את זה.
אני יושבת כאן ועכשיו. ואני אני, ותודה על זה.
ואני שומרת כקובץ וורד את המחשבות
שאני בכלל לא בטוחה אם הן אני.
אני אוהבת,
בבסיסי.
אני מאוד אוהבת רגעים שבהם אני לא חושבת, ואם אני כן-
המחשבה היחידה שעולה לי היא שטוב לי.
טוב לי.
לפעמים טוב לי ולפעמים פחות,
בדרך כלל טוב לי כשאני מרגישה שאוהבים אותי.
פחות טוב לי כשאני מרגישה משעממת.
כרגע אני מרגישה משעממת. ואני יודעת שסתרתי את עצמי,
גם את זה אף אחד לא מחדש לי.
סתרתי.
לעצמי, לו (הלוואי), לכל מיני אנשים בזמנים כאלו או אחרים. אבל
בעיקר לעצמי.
גם זה משעמם אותי, למשל.
משעמם אותי לחשוב יותר מידי זמן על אותו בנאדם, במיוחד כשזה
בריכוז מאוד גבוה.
משעמם אותי לברוח.
בעצם לא, זה מרגיז אותי.
משעממת אותי התחושה שאחר כך.
התחושה שאין לי כלום
כלום
אין לי כלום
ביד. |